Uncategorized

בעיית דוברות, לא גזענות

ברגע הראשון, כששמעתי קטעים מנאום המפכ”ל אלשיך לגביו נטען כי הצדיק התנהגות אלימה של שוטרים כלפי יוצאי אתיופיה, נטיתי להסכים עם מבקריו – מאלו שצקצקו ומאלו שדרשו את התפטרותו. אבל אחרי שלקחתי אוויר, ספרתי עד עשר ושמעתי את נאום המפכ”ל, את כלל הנאום, כולל השאלות והתשובות הבנתי שההתנפלות עליו היא עוולת בלתי מוצדק.

כל מה ששמענו ההוא ניסוח בלתי מוצלח שלהסברו של אלשיך כיצד הוא מתכוון להילחם בהטיה הגזעית במשטרה. את הדברים שאמר היה צריך לנסח אחרת, אך תוכן הדברים היה ראוי וכלל פעולות להקטנת שיטור היתר כלפי יוצאי אתיופיה, ערבים ואוכלוסיות אחרות. למשל מחיקת עבירות כמו הפרעה לשוטר במילוי תפקידו – שמעידה על שיטור יתר כלפי יוצאי אתיופיה.

מקרה זה, אגב, הוא עוד דוגמה כמה בעיית הדוברות של המשטרה בעידן אלשיך עמוקה. אבל זו בעיית דוברות, לא גזענות.

Advertisements
Standard
Uncategorized

שתיקת הסופרים מול מכונות ההימורים

בחודשים האחרונים מתגברות, סוף סוף, הביקורות על פעילות ההימורים החוקיים בישראל – על הטוטו ומפעל הפיס. בקורות אלו גם מביאות לתוצאות מעשיות כמו הכרזתו המשמעותית של שר האוצר משה כחלון כי מכונות מזל והימורים על מרוצי סוסים, שהתפשטו במדינת ישראל בשנים האחרונות, יהפכו לא חוקיים. מפעל הפיס והטוטו התרחבו עד כדי כך, שחשו עצמם בטוחים להתקיף את האוצר ולהכריז כי לא יעבירו מהכנסותיהם אל קופת המדינה.

הצעדים המעשיים, כמו גם גל הביקורות החשוב הם תוצר פעילות של חברי וחברות כנסת ושל עיתונאים אמיצים. יש לומר, גם של עורכים שבחרו באתיקה העיתונאית, גם מול איום פוטנציאלי מצד הפיס כמפרסם רב ממון.

מי שקולם נדם הם הסופרים והמשוררים. אנשי הספרות של ישראל, אשר רבים מהם מקפידים להתבטא בשלל התבטאויות פוליטיות וציבוריות, נדמו מול עוול ההימורים המתמשך שמפעיל מפעל הפיס. למרות שמדובר בעוול כלפי החלשים והמוחלשים בחברה הישראלית אשר הם, על פי שלל הערכות, המהמרים המתמידים יותר, כמעט לא קמו אנשי ספרות המתבטאים בנושאים חברתיים למחות על העוול.

אפילו הפעילים הטבעונים שבין המשוררים שתקו מול ההימורים על מרוצי סוסים – שאי אפשר לראות בהם דבר מלבד בידור על חשבון בעלי חיים. אירוני כשהמשורר והפעיל הטבעוני חן ישראל קליינמן טרח ופרסם מאמר מרגש בו טען כי בעלי החיים עוברים “שואה” עד כדי ש”האנושות שמטה את זכות קיומהּ מעצם העובדה שהיא יצרה עולם של התעללות והשמדה”.

יש סיבה לכך שהמשוררים והסופרים שותקים. סיבה מטרידה. כסף. ולא הרבה כסף. מי שמכיר את עולם הספרות הישראלי מבין עד כמה כספי ההימורים הממשלתיים הללו נוגעים ביצירה הספרותית. החל בכך שברשימת התמיכות השנתיות של מפעל הפיס מופיע כמעט כל כתב עת ספרותי (ואני כותב כמעט לשם הזהירות בלבד) היוצא לאור בישראל. אפילו כתב העת ‘מעין’ שעורכיו וויתרו וויתור אמיץ ופומבי על תמיכת משרד התרבות בכתב העת – והוציאו יחד עם גיליונו האחרון מוסף מחאתי כנגד שרת התרבות רגב – גם הם קיבלו ומקבלים תמיכה ממפעל הפיס. וחשוב לי לציין, זה לא נגד כתב העת ‘מעין’ החביב עלי (ושבגיליונו האחרון פרסמתי סיפור קצר). אלא שמדובר בתמיכה כה גורפת בעולם הספרות הדל בתמיכות, שגם המקפידים על אתיקה מחמירה מתפתים לקחת ממנה את חלקם.

גם בתחום הפרוזה חדירת מפעל הפיס אדירה. עדות בוהקת לכך אפשר לראות בקיומו של פרס ספיר, הפרס הספרותי היוקרתי ביותר בישראל.  הדיונים סביב הפרס נגעו משך השנים בשאלה אם יכולים לקבלו סופרים שלא מתגוררים בישראל, כמו ראובן נמדר שזכה בשנת 2014 בפרס. כמו גם במנהל בלתי תקין, כפי שהיה בשנת 2009 כשהסופר אלון חילו נאלץ להחזיר את כספי זכייתו. אפילו לגבי פרס זוטר יותר של הפיס, פרס לנדאו, הדיון הציבורי התעורר בעקבות זכייתו של יצחק לאור וחשדות כלפיו בהטרדות מיניות, או על רקע עמדותיו הפוליטיות.

סופר, משורר או עורך שרוצה שיצירותיו ימשיכו לקבל תמיכה מהפיס בוחר לשתוק. כך, האומנים שאמורים להיות מובילי הדיון המוסרי, מוצאים עצמם במקרה הטוב נשרכים מאחור, במקרה הפחות טוב משתפי פעולה בחירוק שיניים, ובמקרה הגרוע ביותר הם “אידיוטים שימושיים” בשירות מפעל ההימורים הממשלתי.

באופן אישי כתבתי על הנושא לפני שנתיים ושלוש. וכשערכתי, לפני כשנה, את אחד מגיליונות כתב העת ‘עיתון 77’ בחרתי לוותר על תשלום כדי שלא אגיש בקשת תמיכה למפעל הפיס. וכמי שצריך כל שקל (כמו כולכם) זה לא קשה כמו שזה אולי נראה. וכמו בהרבה מקרים – מוטב להיות בצד של הצודקים מאשר לוותר על האתיקה האישית והאומנותית בעבור חופן שקלים.

 

Standard
Uncategorized

מי בכלל בברלין

בשישי שעבר פרסם אורי אבנרי טור דעה בעיתון הארץ בו קרא לצעירים שעזבו לברלין לחזור לארץ. אבנרי ביכה את עזיבת הארץ של יהודים כמו של פלסטינים, זאת משום שהוא רואה ביהודים: “הדרושים כדי להציל את המדינה מידי נתניהו וחבר מרעיו.” ולגבי הפלסטינים: “לשכנע את הפלסטינים להישאר במקומם ולהיאבד על חירותם ועל תקומתם הלאומית.” הקריאה כמעט מרגשת. אבל למעשה מדובר בהעלאת גירה תקופתית של הדיון על ירידה מהארץ, על העזיבה לברלין וכל זאת תוך מחזור טענות של כמה אנשי ימין, הנשענות על הנחות יסוד שאינן נכונות.

ראשית, מעט מאד מאלו שהיגרו לברלין עשו זאת כהגירת קבע, ממש כמו מרבית העוזבים את ישראל. מרביתם עברו לתקופה קצובה לצורכי עבודה או לימודים ויחזרו תוך כמה חודשים או שנים. לכן נעמן הירשפלד שהגיב לאבנרי אולי מציג עמדה פרובוקטיבית בכך שהוא אומר כי עזיבתו את ישראל היא אמירה עקרונית. אך מעשית, מרבית העוזבים יחזרו. האמת, גם המעטים שלא יחזרו לישראל ימשיכו להיות מעורבים בנעשה בה. למשל, ממש כמו נעמן הירשפלד, יגיבו למאמרים בעיתון הארץ.

בנוסף, לעומת הפנטזיה של אבנרי כי העוזבים שיחזרו “דרושים להציל את המדינה מנתניהו”. ההערכות השמרניות הן כי ישראלים שעזבו לחו”ל מתחלקים בנטיותיהם הפוליטיות ממש כמו אלו שנותרו בישראל. אך יש הערכות כי רובם בכלל מצביעי מפלגות הימין. לאור הנחה זו, מדי כמה שנים מנסים לקדם יוזמת חקיקה שתאפשר לישראלים השוהים בחו”ל להצביע, תמיד על ידי ח”כים מהימין. האחרון שהציע זאת הוא ח”כ יואב קיש מהליכוד. הפעם הקודמת בה היוזמה עלתה על הפרק הייתה לפני ארבע שנים. על ידי מזכיר הממשלה דאז, צבי האוזר, בתמיכת נתניהו וליברמן שאף הכניסו את הסעיף להסכם הקואליציוני ביניהם.

השערה שגויה נוספת, המשותפת לרבים, היא כי יש “בעיית ירידה” אך האמת היא כי אין בעיה כזו. ישראל לא סובלת מהגירה שלילית. למעשה, אם בוחנים את ממדי ההגירה היוצאת, רואים כי ישראל ממוקמת במקום השלישי בעולם מהסוף. כלומר, למעט שתי מדינות בעולם כל מדינה אחרת “סובלת” יותר מישראל מהגירה החוצה. שתי המדינות הן ארה”ב וקנדה. אם נביא בחשבון את מצבן הכלכלי והאפשרויות שיש באותן שתי מדינות נמצא כי בהשוואה לשאר העולם מצבה של ישראל בהקשר להגירה החוצה (המכונה אצלנו “ירידה”) הוא מצוין. להבהרה – יש לגרמניה “בעיית” הגירה החוצה גדולה משמעותית, באופן יחסי, משל ישראל.

אפילו אין צמיחה בעזיבה את ישראל. הנתונים מראים כי כמות המהגרים החוצה מישראל נשארת קבועה יחסית משך עשרות שנים. לכן, בשל הגידול המשמעותי באוכלוסייה, האחוז היחסי של ישראלים הבוחרים לעזוב הולך וקטן באופן תמידי.

כך שאין בעיה של “ירידה” מהארץ, ודאי שלא בקהל מצביעי השמאל. למעשה, סיבה משמעותית שהנושא עולה תדיר לכותרות היא צעקנות כמה מהעוזבים את ישראל ששייכים לשמאל ומנסים לייצר דה-לגיטימציה לישראל דרך עזיבתם אותה. אך כל מה שהם מייצרים הוא דה-לגיטימציה בלתי מוצדקת למחנה השמאל, כאילו בניו ובנותיו עוזבים את ישראל.

אגב, לגבי רבים כלל לא ניתן למנוע את עזיבת ישראל. למשל, אל ישראל יש זרם עלייה מתמיד של אלפי עולים מארה”ב, קנדה, בריטניה וצרפת. ממש כפי שהם מגיעים אל ישראל משלל סיבות (ומחקרים, גם שלי, מראים כי לא  מדובר רק במוטיבציות ציוניות ואמונה דתית) כך יש שלל סיבות לבלות במקומות אחרים בעולם – לזמן קצר או ארוך.

הגיע הזמן להפסיק להתייחס אל העוזבים את ישראל כאל “יורדים” או “בוגדים”. כפי שבעבר היו מתייחסים אליהם כאילו פגעו בחזון הציוני, אבנרי ואחרים מתייחסים אליהם כפוגעים בחזון סיום הכיבוש או הפלת ממשלת נתניהו. אבל זה בסדר גמור שמי שלא רוצה לחיות כאן יעזוב, כפי שנהדר שמי שרוצה לחיות כאן מגיע לישראל.

בנוסף, חבל לראות את אורי אבנרי נופל אל הפח הרטורי של מתלהמי הימין וממשיך את הדה-לגיטימציה של המחנה אליו הוא שייך. אף לא אחד ישוב לישראל בשל קריאתו הנרגשת של אבנרי להיאבק בכיבוש ובנתניהו. אך מאמר, ומאמרים אחרים, זה ממשיכים את תהליך הדה-לגיטימציה של השמאל הישראלי, הפעם על ידי השקר הנפוץ כי השמאלנים עוזבים לברלין.

Standard
מאמרים עיתון 77, ספרות ושירה, פוליטיקה

“ואולי זהו בכלל משחק?” – תריסר גיליונות לכתב העת “מעין”

לא מזמן יצא הגיליון השנים-עשר של כתב העת “מעין” וזו הזדמנות טובה לא רק לסקור את הגיליון האחרון, אלא את כלל הפעילות, היצירה וההשפעה שלו. “מעין” החל לצאת לאור בשנת 2005. מייסדיו ועורכיו עד היום הם רועי צ’יקי ארד ויהושע סימון (כתב העת נקרא על שם מעין שטראוס, חברתו לשעבר של סימון). הוא החל לצאת בעקבות פעילות “האקדמיה החופשית”, קבוצת אמנים תל-אביבית שפעלה במשך כמה שנים וקיימה שלל אירועי תרבות ואמנות, ביניהם שיחות של אמנים על יצירתם, מיצג של “כלא” בדיזינגוף סנטר כמו גם ערבי ספרות ושירה. ואכן, בגיליונו הראשון הוגדר “מעין” ככתב עת לספרות, שירה, אמנות ורעיונות של האקדמיה החופשית. והוא פרסם ומפרסם שירה, סיפורת, מסות ושירה מתורגמת. יחד עמו יצאו לאורך השנים, אך לסירוגין, גיליונות של מגזין הקולנוע “מערבון”, מגזין האמנות “החדש והרע” וחוברות שירה כמו “שירה מפרקת חומה” שיצאה יחד עם גיליון 6, חוברת “נאמנות באמנות” שיצאה עם גיליון 12 וכמה ספרי-חוברות שירה שיצאו יחד עם גליונות שונים: ואן נויין (עין הכמהין, גיליון 4), נמרוד קמר (אני רוצה לתייק אותך, עם גיליון 5), מיכל דר (גלשן, עם גיליון 6), ארי ליבסקר (הדוקומנטריסט, עם גיליון 9) ורועי צ’יקי ארד (נושאת המטוסים, עם גיליון 11).

“מעין” הוא גם הוצאה לאור, שיצאו בה ספרי השירה מקש הרווח של ערן הדס, באימבאיב של רומן באימבאיב, והמחזה אנרגיות טובות שהציג את פרוטוקול ישיבת ועדת הכלכלה שדנה בתגמולי הגז הטבעי בשנת 2010. בנוסף היו אנשי “מעין” מעורבים יחד עם כתבי העת “אתגר” ו”הכיוון מזרח” בהפקת אדומה – אסופת שירה מעמדית בשנת 2007, ויחד עם כתבי עת אחרים ו”גרילה תרבות” – בהוצאת לצאת! נגד המלחמה בעזה בשנת 2008 כמו גם שירון המהפכה בעת מחאת האוהלים בקיץ 2011.

‘מעין” החל לצאת באותה תקופה שבה יצאו שלל כתבי עת, שהבולטים בהם היו “מטעם”, “הו!”, וכן “דקה”, “מאגמה”, “אלמנך” ו”כתם”, ותכליתו להשמיע קול צעיר מרדני ופרוע יותר ממה שהורגלה לו השירה העברית. גישה זו באה לידי ביטוי בשלל היבטים: בכך שגיליונותיו הודפסו על ניר עיתון  זול ונגיש יותר מאשר כתבי עת עד אז; מחירו היה 17 שקלים – שכר המינימום השעתי באותה עת; הגיליונות נמכרו לא בחנויות ספרים ממוסדות אלא בחנויות פרטיות ובפיצוציות וכך הונגשו לקהל שאיננו דווקא קהל קוראי השירה ובכך גם ייצגו עורכיו תפיסה ש”מעין” הוא עממי, נגיש וקליל יותר מכתבי עת אחרים. ואכן “מעין” הופץ בשלושת אלפים עד ארבעת אלפים עותקים לגיליון, כמות בלתי נתפסת ביחס לכתבי עת לספרות. גישת העורכים הובעה בתמצית בפתח הדבר של הגיליון הראשון במשפט הדאדאיסטי: “בסטנדרטים המוכרים והרווחים, לא ברור מאליו אפילו כי זו שירה. ואולי זהו בכלל משחק?”

גיליונות כתב העת נתנו במה לכותבים לא מוכרים וגם ליוצרים באמנות פלסטית. חלקם הפכו מוכרים משך השנים, אחרים פחות. בין הכותבים שלקחו חלק בגיליונותיו השונים אפשר למנות את יוני רז פורטוגלי, מרחב ישורון, אהרן שבתאי, נעם פרתום, יודית שחר, בועז לביא, ערן הדס, זהיה קונדוס, שלמי חתוכה, תומר גרדי, ראג’י בטחיש, עדי עסיס, שגיא אלנקוה, נעמה גרשי ורבים אחרים. (גילוי נאות: גם לי היתה הזכות לפרסם בשלושה מגליונותיו.)

מתחילת יציאתו הביע “מעין” מרד בתפיסה המקובלת של עריכת כתבי עת ספרותיים. כך למשל בבחירה לכלול בגיליון הראשון של כתב העת את “ארבעה מכתבים לשר לביטחון פנים” מאת רומן באימבאיב – מכתבים שהופנו ב-1999 לשלמה בן עמי שכיהן כשר לביטחון פנים – בבקשה לסיוע ממלכתי לאמנות. זאת יחד עם מסות על נושאים אקטואליים וספרותיים ואפילו ריאיון עם איש הימין משה פייגלין (לימים חבר כנסת) שהתפרסם לראשונה באתר הימין ‘דעות’.

תפיסת עולמם של עורכי “מעין” מובעת בבירור בפתח דבר שבכל גיליון, ומתוכם אפשר לעקוב אחר ההתפתחות בתפיסת העולם, כמו גם אחר מה שנותר כעקרונות בסיס של כתב העת. בפתח הגיליון השני כתבו העורכים: “‘מעין’ מדבר על החיים, החיים שאנחנו מכירים מתחוללים בלעדי ניקוד. אף אחד ממשוררי ‘מעין’ לא מנקד בעצמו את שיריו, ולכן הוספת הניקוד היא תוסף ולא רקמה טבעית של השירים.” תפיסה זו באה לידי ביטוי החל בגיליון השני (בראשון היו עדיין שירים מנוקדים). בהמשך פתח הדבר נכתב: “ניתוץ כותל הבטון בין ‘שירה’ ובין ה’חיים’ הוא המהלך הבסיסי של מעין”. כלומר, השירה צריכה להתאים לחיים, להשפיע עליהם, להיות חלק מהרקמה של החיים היומיומיים.

בפתח הדבר לגיליון השישי כתבו העורכים: “מעין הוא עיתון מהפכני בכך שהוא לא רוצה לתת תשובות על השאלות המוכרות, הוא רוצה לשאול שאלות חדשות. הוא לא רוצה לפתור בעיות ולהטליא טלאים על נקבים ושפשופים, הוא רוצה להיות הקרע בעצמו. הוא לא מגיב, אלא הבעיה עצמה.” כלומר, תפיסת עולם של חוסר מוכנות להשתלב במצב הקיים, אלא מרידה עקרונית בו, היות “הקרע עצמו” המעיד על הבעייתיות, במקום ניסיון לתיקון נקודתי.

בגיליון 8 שיצא לאחר מחאת קיץ 2011 טענו העורכים כי לשירה, ומתוך כך לכתב העת, היה חלק בקידום המחאה: “כיום ברור מהו חלקה של השירה הישראלית במחאת ההמונים של קיץ 2011. יותר מכל תחום אמנותי אחר, השירה – ששצפה דרך אסופות וכתבי העת ודרך אירועי שירה במפעלים השובתים ובכיכרות הסואנות – חזתה את הנהירה ההמונית לרחובות וקראה לה. מאז הגיליון הראשון, “מעין” תמיד הציע געש מהפכני מול הנוסח המוחלש, המכובד והמדכא שנהוג כאן כחלק משבבי העידן הפסיכולוגי והמופרט.”

בגיליון 9 כתבו: “ניתן לראות במעין כתב עת, אבל זו תפישה משמימה וצרה. מעין הוא מצע פואטי לתנועה, לפעלתנות שלא מרכינה ראש בפני המשטר, לאיחוד ההון-צבא ששולט בין הים והנהר בעשורים האחרונים.”

לאור הצהרות המרד, החיכוך או “היות הקרע”, ההצהרה שניתנה בפתח הדבר של גיליון 11, במלאת עשור להיווסדו ולאחר מבצע “צוק איתן”, הציגה תפיסת עולם אופטימית למדי, הבאה לקדם שינוי חיובי: “לא יהיה שינוי לטובה ללא תקווה, לא תהיה תקווה ללא עיניים נוצצות. ומעין קיים גם עבור הזיק באישון. בעשר השנים האחרונות, מעין הוא פנס רחוב, קנטון של הומור, חושניות, מאבק, ארוטיקה, כיף ואהבת אדם. מרגע הופעתו של הגיליון הראשון ב-2004, עולם השירה בישראל עבר שינוי יסודי. סביבנו נבנו מפעלי שירה, גם על ידי אלה שלא חולקים את תפישותינו. השירה, שהיתה פעם ישימון לח, הפכה לזירה שוצפת של כוחות מעניינים. העובדה שיש זירה לקטטות הללו לא ברורה מאליה.” זאת הם מסבירים בעזרת הטקסט הבא: “רבים מתמכרים לעיסוק במצב הביש, כאילו המטרה היא לא להשתחרר ממנו, אלא לערוך סקירת מלאי חדשות לבקרים ולהתחרות בניבוי עתיד איום יותר. כיום נראה שאמירה שאין בה ייאוש, אלא תקווה, שחושבת שיש אפשרות למקום טוב יותר אם נקום על רגלינו, שיודעת שלצד הביזה והנישול ישנם גם חיים והנאה באזורנו (לריסה מילר מהדהדת את הנושא הזה בשיר בגיליון), אינה במסגרת נימוסי השולחן של התקופה. כאילו עצם השמחה, השינוי והאמונה באדם הם נכסיו של הימין, כאשר הכוחות המתקדמים לוקחים על עצמם להיות מחסנאים כעסנים של רטננות, מלחמת מאסף וראיית שחורות, לצד שמירה יעילה על ניקיון המחנה. במקרה הטוב, נצליח להסיר תשדיר פרסום על ידי עצומה או איום במרד צרכנים דרך הפייסבוק, או נתמקד בשינוי עצמי ואיפוק, נוסח ‘פוליטיקת סלפי’, כאילו הבעיה נמצאת בנו.”

גיליון זה מציג “מעין” שהתבגר, תהליך סביר לכתב עת בן עשור, שהוקם ככתב עת מורד על ידי יוצרים בשנות העשרים לחייהם, שהגיעו אל שנות השלושים של חייהם, והם מחפשים שינוי אמיתי ולא דקלרטיבי. ועוד יש להביא בחשבון את האכזבה מתוצאות מחאת קיץ 2011, וההתפכחות ממנה.

אפשר לראות את היותו של “מעין” תופעה תרבותית כוללת בהוצאת גיליונות “מערבון”, כתב עת לקולנוע שיצא עם כמה מגליונותיו של כתב העת, והכיל ביקורת על סרטים ישראליים וזרים, מאמרי רוחב על הקולנוע הישראלי והרחיב את השיח על קולנוע בישראל גם בהקשר פוליטי-קולנועי גם בהקשר להתרחשויות בעולם הקולנוע הישראלי. כך המוסף “החדש והרע”, שהיה גם שמו של חלל עבודה אמנותי בתל אביב בטרם יצא כתב העת לאור, והחל משנת 2013 – של חלל תצוגה בחיפה.

גיליון 12 התפרסם לאור האירועים הפוליטיים במדינה. הפעם היתוספה אל הגיליון החוברת “נאמנות באמנות” המכוונת כולה למחאה כלפי ההתקפות על חופש הביטוי בכלל, ומול שרת התרבות מירי רגב בפרט. כריכת החוברת נשאה את תמונתה של השרה והיא נפתחת במכתב ויתור על מימון משרד התרבות. בחוברת עצמה הופיעה תמונתה של שרת המשפטים איילת שקד ותצלומי עבודות של אמנית המיצג נטלי וקסברג-כהן שנחקרה והוטרדה על ידי המשטרה על מיצגי האמנות שלה, וסיפור קצר שכתבה. בהקדמה לגיליון נכתב: “גיליון 12 של מעין הוא הראשון שיוצא בלי תמיכת משרד התרבות, כמחאה על קמפיין ההסתה היזום של הממשלה להציג את היוצרים כאויבי הציבור והפגיעה במוסדות התרבות הערביים. אף שאנחנו תומכים במימון ציבורי של תרבות, לא מכל ממשלה ראוי לקחת כסף. אם להשתמש בדברי שרת המשפטים איילת שקד, צריך להחרים את המחרימים.”

גם גיליון זה נותן במה ליוצרים מוכרים/מוכרות ביניהם סיגל בן יאיר, ערן הדס, שגיא אלנקוה ונוית בראל, ויוצרים בלתי מוכרים ואף כאלה שזה להם פרסום ראשון.

הגיליון נפתח בשיר ‘בית’ של המשוררת הקנייתית שהיגרה לאנגליה, ורסאן שייר, בתרגום רעות בן-יעקב, המדבר על מצוקת הפליטים המודרניים בעזיבת מולדותיהם. הוא מסתיים במילים: “אף אחת לא עוזבת בית עז שהבית הוא קול מיוזע באוזנך/ שאומר -/ תעזבי,/ תברחי ממני עכשיו/ אני לא יודע מה קרה לי/ אבל אני יודע שכל מקום/ יותר בטוח מכאן.” הבחירה בשיר זה היא לא רק ניסיון להביא קול של משוררת מעניינת, אלה היא מביאה גם את קולם של פליטים מאפריקה ומתריסה כלפי שלטון מתנגח או אדיש.

עוד בגליון השיר ‘רקוויאם עזריאלי’ של אלון בר, על אמו שעבדה כמוכרת במקום ולבסוף, במהלך שירי מורכב ונאה, מתאחדת דמותה עם מגדלי עזריאלי.

השיר “אלרט: טרנסלייט” של ערן הדס חרף פשטותו, מייצר מהלך מעניין בכך שהאופן בו הוא כתוב מאפשר להקלידו כתוכנה, ויותר מכך, תוכנה שניתן לכתוב בעברית, דבר חריג ולמעשה לא קיים. זה חלק מהניסויים השיריים של ערן הדס ביחס שבין מחשוב לשירה.

שיר מעניין של גרא דוידי בשם ‘קיבלתי הערה’ הוא שיר אופייני לכתב העת: השיר משלב שלל אמירות מקובלות בצורה נונסנסית, ועניינו ביקורת על אופן העיסוק הנרקיסיסטי קפיטליסטי בכאן ועכשיו של הדור הנוכחי: “מיי גאד שתיתי שלושה רד בול אחד אחרי השני/ אני טרנסג’נדר?/ אולי לא אשלם חשבונות?/ רזיתי/ ככה זה יוגה חמודה שלי/ אולי אני גבר?/ מה אין מה לעשות הלילה?/ בוא נקנה קוקה נעוף/ הוא לא בא לפתיחת תערוכה שלי מעניין מה קרה לו/ אפשר צ’ייסר טובי/ עוד אחד/ אמא אני בחיפה/ שמעת על השריפה?/ בוא נעשה סלפי” וכך השיר ממשיך.

כתב העת “מעין” הוא מרכזה של מגמה בעולם השירה העברי – מרידה בשירה המאופקת, המסודרת ואף המנוקדת. במקומה הוא מציג שירה בלתי מחויבת, מחויכת, דאדאיסטית אפילו, מרדנית ופוליטית. הפוליטיות איננה רק בבחירה האמנותית, אלא גם בהיות “מעין” ציר משמעותי בעשייה הפואטית והפוליטית של העשור האחרון. זאת בבחירה להוציא ספרי וחוברות מחאה, במעורבות בתהליכים ובפעילויות בעולם השירה, כפי שפירטתי לעיל.

השפעת “מעין” על השירה העברית היא גם בכך שנתן במה למשוררים צעירים ולא מוּכָּרים (שנהפכו למוכָּרים בינתיים), בכך שהעלה תפיסה לגבי השירה העברית שהיום הופכת למקובלת – של שירה חופשית כפי שכמעט ולא נראתה בשירה העברית עד אז: בלתי מנוקדת, נעה בין שלל נושאים וורסטיליות סגנונית גדולה. השפעת ‘מעין’ התבטאה גם בכך שעודד את האמירות הפוליטיות של השירה והמשוררים וסייע גם לכותבים יחידים וגם לקבוצות משוררים לבטא מרידה בממסד ספרותי. היבט קטן של השפעה זו אפשר לראות למשל בשיר שפרסם ב’עיתון 77′ המשורר דוד נאו בוחבוט בגיליון שעסק בפוליטיקה ובספרות, ובו הדגים “שיר סטנדרטי למעין” ונותן ביטוי לעובדה שכתב העת כבר יצר שפה וסגנון משלו, שניתן לחקותם ולהתייחס אליהם.

הופיע: עיתון 77, גיליון 389, סיון-תמוז תשע”ו, יוני-יולי 2016

Standard
עובדים

רפורמה בשירותי התעסוקה

עכשיו, בכנות, כשאתם מחפשים עבודה, כמה מכם ניגשים אל שירות התעסוקה? כשחבר מספר לכם שהוא מחפש עבודה, כמה מכם מציעים לו לגשת אל לשכת שירות התעסוקה הקרובה? אם אחד מכל עשרה מכם הרים את היד (מטאפורית, מילולית, איך שתבחרו) הרי שניצחתם את הסטטיסטיקה, המספר אמור להיות נמוך יותר. יותר מזה, אם בחרתם לגשת לשירות התעסוקה מבחירה ולא כי אתם חייבים לגשת בשביל קצבה כלשהי, הרי שניצחתם את מנכ”ל שירות התעסוקה, את יו”ר שירות התעסוקה ואת שאר אלו שרוצים לקצץ בשירות זה, ונמצאים בהנהלתו.

התחלתי את תקופת העבודה שלי בשירות התעסוקה (שהסתיימה מאז, ובאווירה טובה, אם שאלתם) מעט לפני שהסתיים חודש דצמבר 2013, אז שלח מנכ”ל שירות התעסוקה הודעה לעובדים. בהודעה שיבח את עובדי השירות. אבל מרבית העובדים לא היו מרוצים, המחמאות הגיעו מכיוון שהייתה ירידה (גם אם קטנה) במספר הפונים אל השירות בחודש הקודם. מה שמבחינת המנכ”ל מוכיח שהעובדים עושים את עבודתם, שהיא לטעמו הרחקת מקבלי קצבאות מקצבאותיהם. העובדים חשבו אחרת, אבל לא נותר להם אלא להתמרמר.

בפברואר 2014 נאבקו מנכ”ל שירות התעסוקה, בועז הירש, ויו”ר שירות התעסוקה, שרגא ברוש, כדי להוציא מידי השירות את תכנית “מעגלי תעסוקה”. התכנית מכונה בצדק רב “ויסקונסין 2”, אך מבלי להיכנס לפרטיה, יש להודות כי לעומת תכנית ויסקונסין היא מסוגלת להועיל לדורשי עבודה. כלומר, מנכ”ל ויו”ר ארגון מנסים להוציא שירות מידם, כך שהארגון שהם עומדים בראשו יקטן.

רק מאבק עיקש של יו”ר ועד עובדי שירות התעסוקה, עופר לוי, ושל ח”כ חיים כץ, אז יו”ר ועדת העבודה והרווחה בכנסת, הביא להודעה כי הפעלת שירות “מעגלי תעסוקה” תתבצע ע”י עובדי שירות התעסוקה. עדיין, כמה ימים אחרי הפרסום. הופיעו עובדי חברת “יעדים” בסניף ירושלים של השירות, שבאו ללמוד את עבודת עובדי שירות התעסוקה – כדי שיוכלו להפעיל את סדנאות “מעגלי תעסוקה” בהמשך. נכון להיום תכנית ‘מעגלי תעסוקה’ ממשיכה להתקיים ומפעילה אותה חברה חיצונית, גם אם בתיאום עם עובדי השירות.

כל הדיון הזה יכול להישאר תחת המסגרת של “הפרטה” או של “מאבק עובדים”. אלו מסגרות חשובות. אך המסגרת החשובה יותר לטעמי היא של קיום מדיניות תעסוקה במדינת ישראל, ובאופן חד יותר – מדיניות להפעלת שירותי התעסוקה לאזרח.

הרי אם במקום השאלה אתה פתחתי את המאמר הייתי שואל “כמה מכם היו זקוקים לסיוע או ייעוץ בנושאי תעסוקה בשנה האחרונה?” אם תשעה מתוך עשרה מכם היו מרימים את היד, הרי שהתוצאה הייתה תואמת את הסטטיסטיקה היטב. כולם מחפשים עבודה או לכל הפחות נתקלים בשלל בעיות בעבודה – משפטיות, בתכנון המשך הקריירה, ביציאה ללימודים, במחשבה על מקום העבודה הבא, ביחסים עם הממונה, ביחסים עם הקולגות או ביחסים עם מי שעליו ממונים.

לא אמורה להיות בעיה למי לפנות כדי שיסייע בנושא תעסוקה. יש תקציבים גדולים וארגונים רבים שמסייעים בנושא תעסוקה. למשל, שירות התעסוקה הוא גוף ממשלתי המעסיק כשש-מאות עובדים ותקציבו הוא כמאתיים מיליוני שקלים. בנוסף אליו יש עשרות ומאות מחלקות ותכניות תעסוקה ממשלתיות, מוניציפליות ואחרות. לתב”ת של הג’וינט בלבד יש כ-45 תכניות שונות. בעיריית ירושלים יש לפחות שלוש מחלקות שונות העוסקות בתעסוקת צעירים. מרכזים רבים מספקים קורסי הכשרה שונים, בקלות אפשר לראות גם את המוסדות האקדמיים כמוסדות של הכשרה מקצועית (אם כי מורכבת וארוכת טווח). קורסים רבים של הכשרה מקצועית ממומנים על ידי המדינה, בסכומים גדולים.

יחד עם כל אלו פועלות בישראל עשרות חברות פרטיות בנושא תעסוקה – חברות הכוון תעסוקתי, השמה, כוח-אדם, ייעוץ למשאבי אנוש, פיתוח אישי, בניית קריירה, הכוון מקצועי ועוד תחומים דומים ושונים.

על פי חוק שירות התעסוקה: “שירות התעסוקה ירכז ידיעות על המצב בשוק העבודה ועל מגמות ההתפתחות בו על מנת להסדירו; הוא יעסוק בהשגת עבודה לדורשיה ובהפניית עובדים לדורשיהם באמצעות לשכות שירות התעסוקה שהוקמו לפי חוק זה וישתף פעולה עם גופים אחרים בעניני הכשרה מקצועית והדרכה בבחירת מקצוע; כן יעסוק שירות התעסוקה בייעוץ לנערים דורשי עבודה בבחירת מקצוע ובהכוונתם לעבודה מתאימה ויקיים מעקב אחרי השמתם בעבודה והתמדתם בה.”

למעשה, מלבד יחסי עבודה, שירות התעסוקה אמור לגעת בכל היבטי התעסוקה בחיי האזרח הישראלי, בפועל השירות לא מעניק רבים מהשירותים שעל פי חוק אמור להעניק, וגם שירותים שניתנו על ידי השירות בעבר לא ניתנים. חלקם עברו אל מי מהארגונים השונים בתחום התעסוקה, לעיתים במימון המדינה וכהחלטה של גורם מסוים, או על ידי יוזמה פרטית או חברתית לקיים ארגון שיסייע לאוכלוסייה דורשת עבודה. אך כמה נושאים לא מקבלים מענה מספק ולכן מייצרים שירותי תעסוקה מוגבלים בישראל.

ראשית, מדידת הצלחת השירותים השונים לעיתים לא קיימת, ולעיתים נותרת בידי הארגון המעניק את השירותים – כך שאין מדידה סטנדרטית של שירותי התעסוקה בישראל, והמדידה פעמים רבות מוגבלת ביותר. כך למשל תכניות הכשרה מושקעות ביותר הממומנות על ידי משרד הכלכלה ומוצעות על ידי שירות התעסוקה וגורמים אחרים, ניתנות למבקשים אותן – אך הצלחתן בדמות אחוז מועסקים, ובעיקר אחוז המועסקים בתחום הרלונטי, לא נמדדת.

כלומר, תקציבים אדירים (שלמרות ניסיונות רבים שלי לא הצלחתי לגלות את כולם) מושקעים בסיוע למבקשי עבודה, מחפשי הכשרה מקצועית ומובטלים – אך מבלי דעת מה מידת ההצלחה שלהם. בעיה זו איננה ייחודית לישראל ובימים אלו פול ראיין, יו”ר בית הנבחרים של ארה”ב עמל על העברת שינוי חקיקה שיפשט, יסדיר וימדוד את מערכות הרווחה והתעסוקה של הממשל האמריקאי.

בנוסף, אין כל גורם שיתכלל את תחום התעסוקה. תכניות לאוכלוסיות שונות קמות ונופלות, למידה בין-ארגונית לגבי ייעוץ וסיוע תעסוקתי מתקיימת בעיקר בסקטור הפרטי, כמעט שלא במגזר השלישי או שירות המדינה. לכאורה אמור היה שירות התעסוקה להיות הגוף הזה, אך כיום שירות התעסוקה הוא גוף שמבחינה מעשית עיקר תכליתו ומעשיו הם היות גורם מעכב בדרך אל קצבת האבטלה או הבטחת ההכנסה. מרבית הסיוע שהשירות מספק נובע מרצונם הטוב של העובדים הזוטרים (עובדים טובים ומקצועיים שיכולתם לא מנוצלת היטב) או כשמתמזל המזל ומעסיק גדול בפריפריה פתאום זקוק להרבה עובדים – וכך גם מספק משרות למאגר המדולדל של השירות. כשירות ממשלתי – שירות התעסוקה הוא כעת בעיקר גוף בזבזני שעובדיו עושים עבודה קשה, מתישה, בתנאים קשים – וללא גיבוי, הבנה או הכוונה מקצועית ראויה.

משמעות הדבר היא לא רק בזבוז כספים על אופרציות נפרדות ברחבי המדינה – שאין כל סיבה שחלקן לא יאוחדו, ואחרות לא יפעלו בשיתוף פעולה ותיאום משמעותי. המשמעות היא גם מטרד לאזרח מקבל השירות שנאלץ לכתת רגליו בין ארגונים שונים, מבלי לקבל תמונה מלאה לגבי השירותים להם הוא יכול להיות זכאי – פשוט משום שאין אף גורם שיכול לספק לו תמונה זו.

כך שבמצב העניינים הנוכחי העובד הישראלי, ובעיקר מבקש העבודה הישראלי יכול לקבל שירות איכותי נקודתי, אך לא תמיד יידע מהיכן למצוא אותו. לעיתים לא יקבל סיוע, או יקבל סיוע חסר למצבו – פשוט משום שהמידע על שירותי התעסוקה לא קיים בצורה מסודרת. מקבלי ההחלטות בישראל ימצאו עצמם מממנים תכניות לא אפקטיביות, שאיש לא מודד, או מאפשרים קיומן של תכניות חופפות.

בעולם העבודה הדינמי של ימינו – המשמעות היא שעובדים רבים, במיוחד העובדים החלשים יותר, ייוותרו ללא מענה מספק לצרכיהם. כך שמלבד בזבוז כספי המדינה, ומלבד הטרדה שתגרם לרבים – נזק משמעותי ומצטבר הוא פגיעה ביכולת המוביליות התעסוקתית, החברתית והכלכלית של רבים שנותרים ללא מענה מספק לצרכיהם. זה נזק ליחיד, אך גם לחברה כולה שלא משכילה למצות את יכולות חבריה בצורה מיטבית.

Standard
מדיני, פוליטיקה

נו, ספחו

 

בשישי האחרון חשף זאב קם תכנית לספח את העיר מעלה-אדומים, דרך הצעת חוק של חברי הכנסת יואב קיש את השיח הישראלי כך ובצלאל סמוטריץ’. על פי קם הצעת החוק, והקמפיין שילווה אותה ישיגו שתי מטרות: האחת היא העברת השיח על עתיד יהודה ושומרון מהשמאל המבקש לפנות אל הימין המבקש לספח; השנייה היא הפעלת מנוף לחץ על הנשיא אובאמה בשלהי כהונתו – אשר רבים בימין הישראלי רואים בה תקופה מועדת לפורענות.

אבל האמת היא, שאם סיפוח מעלה-אדומים הוא “המהלך המשמעותי ביותר שקידם מחנה הימין זה שנים רבות.” כפי שכתב קם, לא ברור מה עשו כאן ממשלות ימין כבר שנים. מעלה אדומים, יחד עם אלפי מנשה וחלקו המערבי של גוש עציון יהיו חלק ממדינת ישראל גם על פי התכנית המפורטת של יוזמת ז’נווה. כלומר, סיפוח אזורים אלו אמור להיות מקובל גם על חברי מרצ. מכאן מובן מאליו שגם על אנשי שמאל-מרכז כמו יצחק הרצוג או ציפי לבני. לפיכך העובדה כי: “לחלקים במחנה הלאומי, ובוודאי לרבים במחנות היריבים, זה נראה כמו מטרה דמיונית וחסרת סיכוי.”  מעידה על כך כי ממשלות הימין בראשות נתניהו נמנעו מלקדם מהלך ימני, שהיה יכול להיות מקובל על מרבית החברה הישראלית. כתומך נלהב של חזון שתי המדינות, אני תומך בשלווה גם בהצעה זו. ייתכן כי יהיו חברי אופוזיציה שיתנגדו להצעה. אך אפשר לצפות כי לפחות אצל חלקם הטיעון המרכזי יהיה “למה עכשיו?” או “למה בצורה חד צדדית?” אלו טיעונים ראויים ויש להשיב עליהם ברצינות. לא רק לטעון כי יש צורך לעשות “דווקא” לאובמה.

למעשה, למרבית השמאל הישראלי יהיה קל מאד לקבל ההצעה כזו. למעשה, היא משולה להצעת חוק לפיה ישראל מוותרת על ריבונות בחלקו המזרחי של הירדן. מלבד מיעוט כמעט מבוטל בימין, אין איש שיכול לדקלם היום ברצינות את “שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן” של זאב ז’בוטינסקי.

מדובר בהצעה שהיא מעט מאד ומאוחר מאד. יכול כל ישראלי לשאול: מדוע רק שבע שנים אחרי תחילת כהונת נתניהו, נזכרים סוף סוף כמה חברי כנסת לספח שטחים שיוסי ביילין הכיר בכך שריבונות ישראלית צריכה לחול עליהם? יתר על כן, ראוי כי ישאלו אנשי הימין: מדוע ה-תכנית הימנית של הממשלה הזו היא כזו שגם אנשי מרצ היו יכולים להיות חתומים עליה, וכנראה יתנגדו לה רק מעצם ישיבתם באופוזיציה?

למעשה, מדובר לא רק במעט מדי ומאוחר מדי – אלא גם בזלזול בציבור. במעלה אדומים חיים כמעט ארבעים אלף תושבים. הם הגיעו אל העיר בברכת כל ממשלות ישראל וקיבלו, כאמור, גם את ברכת הדרך של אנשי יוזמת ז’נווה, להישאר בדיוק במקום בו בנו את עירם. לא מגיע להם, ולנו, שהצעת החוק המתבקשת להחיל ריבונות ישראלית על פרבר ירושלמי זה תהפוך לקנטרנות כלפי ציפי לבני, יצחק הרצוג וברק אובאמה. היה מצופה כי הצעה כזו תהיה חלק מתכנית אסטרטגית של ממשלת ישראל (הימנית, אם שוב יש להזכיר) לספח את כלל גושי ההתיישבות שלגביהם קונצנזוס רחב. אך ההתנהלות בנוגע להחלת הריבונות על העיר מעלה אדומים מראה כי לא שינוי המצב בשטח הוא העניין המרכזי כאן, אלא רק הישרדות פוליטית של ממשלת ימין, הנמנעת בעקשנות ובפחדנות מלבצע את מה שנבחרה ליישם.

Standard
Uncategorized

תרגיעו עם אורשר

גידי אורשר פרסם פוסט מטופש, גזעני ומכעיס בפייסבוק. פוסט שמעיד על בורות, כמו גם על חוסר הבנה של החברה והתרבות שבה פועל מבקר הקולנוע אורשר. הפוסט בער כסערה מהירה בשדה קוצים יבש והביא לגינויים זריזים מכל נבחר ציבור ישראלי, עד לראש הממשלה שהצטרף למגנים וקרא לפיטוריו: “לאדם בעל דעות חשוכות וגזעניות מסוג זה אין שום מקום בשידור הציבורי בישראל”, כתב בנימין נתניהו, אחד מגדולי המסיתים בדור הזה בישראל. כמה משרי הממשלה, בהם מירי רגב, אריה דרעי ואביגדור ליברמן, קראו גם הם להדחתו של אורשר מגל”צ.

אכן, דבריו של אורשר מכעיסים והרגש המתפרץ הוא לפטרו ומיד. גל”צ הודיעה על השעייתו וזימונו לשימוע. אורשר הולך להיות מפוטר, בסבירות גבוהה, כי אפשר לפטר אותו וכי פיטוריו הם המוצא הקל ביותר למפקד גל”צ. ממילא התחנה נמצאת תחת מתקפה כתחנת רדיו “שמאלנית” ו”אשכנזית”, הדבר האחרון שצריכים שם הוא ללכת נגד הסנטימנט הציבורי הרחב, שמגיע עד לשר הביטחון וראש הממשלה.

סימן לבאות אפשר לראות בכך שהתגובה הראשונה של גל”צ לאירוע כללה את ציון העובדה שאורשר איננו אלא פרילנסר בתחנה. למרות שהוא פעיל בה בתפקידים שונים כבר מעל 40 שנים, מסתבר שאין לו כל הגנה כעובד המקום.

בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז מבצע “צוק איתן'”, שמענו על לא מעט מקרים בהם פוטרו עובדים בשל עמדותיהם הפוליטיות. מקרה מפורסם במיוחד הוא פיטוריו של המורה אדם ורטה לאחר שבמהלך שיעור התבטא בספקנות לגבי מוסריותו של צה”ל. במקרה ורטה, כמו במקרים אחרים, נחלצו לא מעט אנשי ציבור, עיתונאים ופעילים פוליטיים להגנתו ולמניעת פיטוריו.

לפני כמה שנים הזדמן לי ללוות מרצה (איש ימין, כדי שתדעו שהבעיה קיימת משמאל ומימין) שכמעט פוטר מהאוניברסיטה בה לימד בשל התבטאות סרת טעם, אך לא חמורה במיוחד, לגבי הקהילה הגאה. הסערה שעוררו דבריו היתה כל כך גדולה שלרגעים הוא היה בטוח כי חייו המקצועיים הסתיימו בשל אותה אמירה.

יש דעות חשוכות בישראל, ויש בעלי דעות מרגיזות. רבים (גם אני, מן הסתם) מרגישים שאט נפש מדבריו של אורשר. אבל שימו לב שגידי אורשר, שמרביתכם שכחו שהוא בכלל קיים, הולך להיות מפוטר לא לאחר שקרא לרצח של ערבים או יהודים, לא לאחר שקרא לקבוצת פליטים בחברה הישראלית סרטן (כמו רגב), לא לאחר שפרסם סרטון מעליב על מיליון מאזרחי המדינה (כמו דרעי, בסרטון כוכבית גיור מ–2013 שפגע בעולים מחבר המדינות) ולא לאחר שהסית נגד 20 אחוז מאזרחי המדינה (כמו נתניהו וליברמן). ודאי שהוא לא פשע, לא הטריד מינית ולא גנב.

מקרה אורשר יכול לקרות לכל אחת ואחד מכם. מי מכם שיבקרו שמאלנים, ימנים, מתנחלים, ערבים, יהודים, חיילי צה”ל, חרדים, חובשי כיפות או כל קבוצה אחרת עלולים למצוא עצמם מפוטרים.

כפי שפיטוריו של המורה אדם ורטה היו בלתי מוצדקים; כפי שהתרעמו רבים על דבריו המטופשים של רם כהן, מנהל תיכון בתל אביב, כי לא יעסיק מורה מתנחלת; כפי שנתניהו זוכר כעוול את אי קבלתו של אביו למשרת הוראה בישראל בשל עמדותיו הפוליטיות — כך ראוי לסיים את הפרשה הנוכחית ללא פיטורים. אפשר בנזיפה.

בישראל של השנים האחרונות מתגברת המגמה של היעדר ביטחון תעסוקתי. מקום העבודה של כל אחד מאתנו מאוים כל העת, אפילו כתוצאה מקפריזה של מנהל עצבני. זו מגמה שיש להיאבק בה גם כשמדובר במי שהביע עמדה מנוגדת ב–180 מעלות לזו שלנו, שלי. חברה ליברלית צריכה להכיל גם את הגזענים. לא לקבל את עמדותיהם, לנסות לחנך אותם, אך בסופו של עניין להכיל אותם. אם לא, אתם תהיו הבאים בתור שיפוטרו.

הופיע במקור: עיתון הארץ 11/07/2016, במדור גלריה

 

Standard