Uncategorized

“בִּמְדִינַת הַחֹק, בָּאָרֶץ הַחֵרוּת אָמָּנִים לַכֶּלֶא! – ” המקרה המטריד של דארין טאטור

המקרה של המשוררת דארין טאטור מעיד רבות על האווירה הציבורית בישראל שאחרי מבצע ‘צוק איתן’, ועל על האופן שבו נתפסת השירה ולפיכך גם המשוררים. המקרה של טאטור ראוי לדיון נרחב בשל משמעותו לגבי השירה העברית, המשוררים ובעיקר שירת מחאה או שירה שהקשריה פוליטיים

דארין טאטור – משוררת בת שלושים ושלוש, תושבת הכפר ריינה הסמוך לנצרת – נעצרה באוקטובר 2015 בעקבות פרסום שיר וסטטוסים בפייסבוק. בנובמבר אותה שנה הוגש נגדה כתב אישום, היא שהתה מעל שלושה חודשים במעצר ובהמשך במעצר בית בתנאים מגבילים, שנמשך עד לכתיבת שורות אלה

אנשי רוח, סופרים ומשוררים רבים התגייסו לסייע לטאטור. ביוני 2016 נערך בתל אביב אירוע מחאה נגד מעצרה של המשוררת בחנות הספרים ‘סיפור פשוט’ ואחריו אורגן אירוע דומה בחיפה וכן הפגנה. בספטמבר 2016 הקדיש לה הארגון Pen International את ‘יום התרגום הבינלאומי’. באוקטובר 2016, שנה לאחר מעצרה, חתמו על עצומה למען שחרורה מעל 180 משוררים, סופרים ואנשי רוח ואקדמיה, ביניהם טל ניצן, דויד גרוסמן, טוביה ריבנר, א.ב. יהושע, ופרופ’ שמעון זנדבנק. סך הכל התגייסו למען שחרורה של טאטור מאות אנשים, בישראל וברחבי העולם

בעת שנעצרה טאטור התחולל גל טרור מכאיב בעיקר באזור ירושלים ובמהלכו נוטרו הרשתות החברתיות כמרחב הסתה של פלסטינים. כך למשל ביוני 2015 הואשם עודאי ביומי, ירושלמי בן עשרים ושלוש, בכך שפרסם בפייסבוק פוסטים שהסיתו לאלימות, ונגזרו עליו 17 חודשי מאסר בפועל. מקרה זה לא היה חריג: מעצרים וכתבי אישום הוטלו על לא מעט פלסטינים שפרסמו סטטוסים ברשתות חברתיות. ועל רבים מהם נגזרו חודשי מאסר ארוכים

שנה קודם לכן, בנובמבר 2014, נעצרה האמנית נטלי וקסברג-כהן בעקבות סרטון שביימה – “קקי במקום דם”, שבו נראו היא ויסמין וגנר עושות צרכיהן על כארבעים דגלי מדינות שונות, ביניהם דגל ישראל. וקסברג-כהן הושמה במעצר בית למשך חודשים, נעצרה כמה פעמים ונחקרה ארוכות, נאסר עליה לגלוש באינטרנט במשך חודש, וחפציה, ביניהם המחשב שלה, הוחרמו

מעצרים אלה התרחשו במקביל להאשמות כלפי יוצרים, תיאטראות, סופרים ואמנים בכלל כי הם פוגעים בתדמית המדינה או במורל הלאומי. יצירות כמו ההצגה “הזמן המקביל” של תיאטרון אל מידאן בחיפה הועמדו למבחנם של שרים וחברי כנסת; הספר גדר חיה של דורית רביניאן הושמט מהמלצות משרד החינוך בטענה שהוא מעודד להתבוללות; שיריו של מחמוד דרוויש עוררו ויכוח עז בעקבות תוכנית על שירתו בגלי צה”ל. בטקס פרסי הקולנוע בספטמבר 2016 הוצג שירו “תרשום, אני ערבי” ושרת התרבות והספורט מירי רגב יצאה בהפגנתיות בעת הצגתו. בנאומה, לאחר ששבה לאולם, התעמתה עם קהל היוצרים שבאולם. שרת התרבות התנגדה גם להופעתו של הראפר תאמר נפאר בחיפה באוקטובר 2016, אירוע שהסתיים בהופעה רבת משתתפים של נפאר

השנים שבאו בעקבות ‘צוק איתן’ בעזה הפכו לשנים של מתח שחלחל אל התחום של חופש הביטוי ובמידה רבה אל חופש היצירה וחופש היוצרים. בהקשר הזה נעצרה דארין טאטור, ובהקשר זה יש להבין את מעצרה

השיר שהצית את המהומה הוא השיר ‘התקומם עמי, התקומם נגדם’, אשר פרסמה טאטור בדף הפייסבוק שלה והוקרא בישיבה הראשונה של משפטה. הקריא את השיר אחד השוטרים שחקרו אותה – אך הוא עצמו הסביר כי תרגום השיר לעברית אינו מדויק

אביא אותו כאן בתרגומם של תמר גולדשמיד, אילנה המרמן ואיריס בר, זה התרגום שהוקרא בהפגנה בתל אביב למען שחרורה של טאטור

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם/ בִּירוּשָׁלַיִם חָבַשְׁתִּי אֶת פְּצָעַי/ וְתִנִּיתִי אֶת צָרוֹתַי לֵאלֹהִים/ וְשַׂמְתִּי אֶת נַפְשִׁי בְּכַפִּי./ לְמַעַן פָלַסְטִין עֲרָבִית/ לֹא דַּי לִי בְּפִתְרוֹן שֶׁל שָׁלוֹם/ לֹא אוֹרִיד לְעוֹלָם אֶת דְּגָלַי/ עַד אֲשֶׁר אוֹרִידֵם מֵעַל מוֹלַדְתִּי./ הַכְנִיעֵם לַזְּמַן שֶׁיָּבוֹא,/ הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם/ הִתְקוֹמֵם כְּנֶגֶד שֹׁד הַמִּתְנַחֵל/ וְלֵךְ בְּעִקְבוֹת שַׁיֶּרֶת הַחֲלָלִים./ קְרַע אֶת הַמִּסְמָכִים הַמְּבִישִׁים/ הַמַּנְצִיחִים אֶת הַדִּכּוּי/ הַמּוֹנְעִים מֵאִתָּנוּ לְהָשִׁיב אֶת זְכֻיּוֹתֵינוּ./ שָׂרְפוּ אֶת הַיְּלָדִים הַחַפִּים מִפֶּשַׁע/ וּבְהָדִיל צָלְפוּ בְּפֻמְבֵּי/ הָרְגוּ אוֹתָהּ לְאוֹר הַיּוֹם./ הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם/ הִתְקוֹמֵם כְּנֶגֶד תּוֹקְפָנוּת הַמִּסְתַּעֲרֵב/ אַל תַּטֶּה אֹזֶן לִמְשָׁרְתֵי הַשִּׁלְטוֹן/ שֶׁקָּשְׁרוּ אוֹתָנוּ בְּאַשְׁלָיַת הַשָּׁלוֹם/ אַל תַּחְשֹׁשׁ מִלְּשׁוֹנוֹת הַמֶּרְכָּבָה/ כִּי הָאֱמֶת שֶׁבְּלִבְּךָ חֲזָקָה יוֹתֵר/ כָּל עוֹד אַתָּה מִתְקוֹמֵם בְּמוֹלֶדֶת/ שֶׁחָיְתָה פְּלִישׁוֹת וְלֹא הִתְעַיְּפָה/ עָלִי קוֹרֵא מִקִּבְרוֹ/ הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם/ וּכְתֹב אוֹתִי בִּפְּרוֹזָה אֶל מוּל הַיָּרִיב/ הָפַכְתָּ לִתְשׁוּבָה לִשְׂרִידַי/ הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם

הילדים הנשרפים הם ילדי משפחת דוואבשה מכפר דומא, שביתם הוצת בידי יהודים ב-31 ביולי 2015, וגם  הנער מוחמד אבו-ח’דיר משועפט, שנחטף ונרצח בידי שלושה יהודים בתחילת יולי 2014, בעקבות חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים יהודים מגוש עציון. “הדיל” המוזכרת כאן היא הדיל אל-השלמון, צעירה בת שמונה-עשרה שנהרגה מאש צה”ל במחסום בחברון. החיילים טענו כי ניסתה לדקור אותם, אך לא ברור אם כך אכן היה. “לשונות המרכבה” הן יריות או זחלי טנק המרכבה הצה”לי. אגב, בתרגומו של עודד וולקשטיין המשפט “וְלֵךְ בְּעִקְבוֹת שַׁיֶּרֶת הַחֲלָלִים” תורגם למשפט “והצטרפו לתהלוכת השהידים”, הטעון בהרבה. כך תרגם גם שוטר בפתיחת משפטה של טאטור, וטעה בלא מעט מהמילים ומשמעויותיהן

בטרם המשפט, דארין טאטור היתה משוררת פעילה, אך לא מוכרת במיוחד. שיריה נכתבו בערבית ולא תורגמו לשפות אחרות. כאמור, לאחר שנעצרה תורגמו כמה משיריה לעברית ולאנגלית ושיר אחד, שאסקור עוד מעט, תורגם לכמה שפות. ספר שיריה היחיד עד כה פורסם בשנת 2010 ונקרא המלחמה האחרונה. שיריה פורסמו בכמה אתרי אינטרנט והיא השתתפה בכמה אירועי שירה, ביניהם אירוע ליום האשה בעיר נצרת ואירוע לזכר טבח כפר קאסם. בימים אלה היא שוקדת על ספר שיריה השני, שמרבית שיריו עוסקים בחוויות נשיות ובעיקר בחוויות של היות קורבן לאלימות מינית ומקום האשה בחברה הערבית

מרבית שיריה כלל לא עוסקים במאבק הישראלי-פלסטיני, אך אלה לא התפרסמו במיוחד. שיר נוסף שכתבה, ואשר קיבל פרסום משמעותי, הוא השיר שכתבה במעצרה בכלא ג’למה, ב- 02.11.15, היום שבו נמסר לה כתב האישום. השיר תורגם לעברית בידי רג’אא זעבי-עמרי ונקרא ‘כלי הפשיעה: עט’

בַּכֶּלֶא פָּגַשְׁתִּי אֲנָשִׁים/ שֶׁלֹּא נוֹשְׂאִים מִסְפָּר, וְאַף לֹא נִסְפָּרִים/ פָּגַשְׁתִּי רוֹצֵחַ, פָּגַשְׁתִּי עֲבַרְיָן/ פָּגַשְׁתִּי גַּנָּב, פָּגַשְׁתִּי שַׁקְרָן/ וְיֵשׁ שָׁם צַדִּיק וְיֵשׁ שָׁם כּוֹפֵר/ וְיֵשׁ מִי שֶׁתָּעָה וְיֵשׁ מִי שֶׁתָּהָה/ פּוֹשֵׁעַ גַּם, וְגַם רָעֵב יֵשׁ שָׁם/ וְיֵשׁ לוֹקִים בְּמַחֲלַת הַמּוֹלֶדֶת/ מֵרֶחֶם הַכְּאֵב נוֹלְדוּ/ חָווּ אֶת מְלוֹא הָעָוֶל/ וְגָדְלוּ לִילָדִים/ נִגְזַל תֻּמָּם עַד תֹּם/ וְנִדְהֲמוּ אֶל מוּל נִפְשָׁעוֹת הָעוֹלָם/ הֵם גָּדְלוּ… וְאִתָּם גָּדַל הָעֶצֶב/ וְהִתְעַצֵּם עִם כָּל דִּכּוּי…/ גָּדְלוּ כְּפֶרַח שֶׁאַדְמָתוֹ מֶלַח/ לְלֹא פַּחַד הֶאֱמִינוּ בְּאַהֲבָה…/ וְהֵם אָשְׁמוּ כְּשֶׁאָמְרוּ:/ “עַד אֵין גְּבוּל נֹאהַב אֶת הַמּוֹלֶדֶת”./ וְלֹא יָדְעוּ מֵעוֹלָם מֶה הָיָה חֶטְאָם…/ אַהֲבָתָם הָפְכָה פֶּשַׁע/ מֵאוֹהֲבִים לַכֶּלֶא!// אֲנִי מְנַהֶלֶת דִּיאָלוֹג עִם נִשְׁמָתִי/ בְּרֶגַע שֶׁל פִּקְפּוּק אֲנִי תּוֹהָה/ וּמָה עִם פִּשְׁעֵךְ, הוֹי אַתְּ, עַצְמִי// אֲנִי כְּבָר לֹא יוֹדַעַת מָה פִּשְׁרוֹ…?!/ אֶת הַדָּבָר הַיָּחִיד אָמַרְתִּי כְּבָר/ הִבַּעְתִּי אֶת מַחְשְׁבוֹתַי/ כָּתַבְתִּי עַל הָעָוֶל שֶׁמִּתְרַחֵשׁ/ בִּדְיוֹ רָקַמְתִּי אֶת אַנְחוֹתַי…/ בַּשִּׁיר שֶׁכָּתַבְתִּי/ הָאַשְׁמָה כְּבָר הִתְלַבְּשָׁה עָלַי/ מִכַּף רֶגֶל עַד רֹאשׁ/ אֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת בְּבֵית סֹהַר/ מֵאֶרֶץ הָאָמָּנִים הִגַּעְתִּי/ הַפֶּשַׁע שֶׁלִּי: מִלִּים כְּתוּבוֹת/ כְּלִי הַפְּשִׁיעָה: עֵט/ אֶת הַדְּיוֹ, שֶׁנָּזַל מֵעוֹרְקֵי הָרֶגֶשׁ/ הֵם קָרְאוּ לְדוּכַן הָעֵדִים/ שֶׁיְּסַפֵּר עַל פִּשְׁעֵנוּ…// הוֹי גּוֹרָלִי, הוֹי  שְׁנוֹת חַיַּי!/ הַקְשִׁיבוּ…/ לְדִבְרֵי הַשּׁוֹפֵט הַקְשִׁיבוּ/ הַשִּׁיר שֶׁלִּי מָאֳשָׁם הִנּוֹ/ וְהַשִּׁיר שֶׁלִּי פֶּשַׁע הוּא./ בִּמְדִינַת הַחֹק, בָּאָרֶץ הַחֵרוּת/ אָמָּנִים לַכֶּלֶא

דארין טאטור קיבלה את פרסומה בעקבות מהלך קיצוני של משטרת ישראל ורשויות החוק על רקע החשש מאלימות ומטרור, והובא עד אבסורד. אך יש עניין נוסף ומזיק בגל העכור הזה, והוא רידוד השיח ומתוך כך רידוד היחס אל הספרות והשירה. טאטור כאמור לא היתה משוררת מוכרת בטרם מעצרה, ודאי שלא לדוברי העברית. אלמלא היתה נעצרת, ספק אם היו שומעים עליה ועל יצירתה. אך יצירתה לא נקראה כלל כשירה, אלא כקריאה להסתה. קריאה שכפו מערכת המשפט, המשטרה וכוחות הביטחון והיא כפייה אלימה ואפלה של השיר אל היותו מניפסט ולא עוד יצירת אמנות. יותר מכך, אף המחזיק במניפסט הוא עצמו לא לגיטימי

אך שיר איננו מסר ישיר ואינו מניפסט פוליטי, גם כשיש בו מסר כזה, למרות מה שחושבים נציגי ממשל מסוימים, פעילים פוליטיים ואף משוררים אחדים

מדובר על תהליך מתמשך של רידוד הקריאה ביצירה הספרותית והפיכתה למניפסט שטחי של “בעד או נגד”, הסתה או ביקורת לגיטימית. התהליך הזה מפחיד בשל האיום הממשי בסנקציות משפטיות, והוא מפחיד משום שהיוצר אינו חפץ להיות מוקע מהחברה שבה הוא חי. מדובר באיום על חופש הביטוי והיצירה, אך מעבר לכך, תהליך זה משטח את החשיבה והופך אותה חד ממדית. התהליך דומה למה שליווה את האיום הגרעיני – כפי שכתב עליו מרקוזה במסתו ‘האדם החד ממדי’ – איום קיומי שהופך כל ביטוי לתומך או מתנגד למשטר. כך השיר, כיצירת האמנות בכלל, הופך לאחת משתיים – בידור בלתי מזיק או טקסט פוליטי – בתוך/מחוץ לגבולות המותר והאסור

וכבר היו דברים מעולם. כמה דוגמאות: שירה של יונה וולך ‘תפילין’ פורסם לראשונה ב’עיתון 77′ בשנת 82′ והביא לזעם ציבורי והתבטא גם באמירה הבלתי נשכחת של סגנית שר החינוך דאז, מרים גלזר-תעסה: “וולך פשוט מופרעת… בהמה מיוחמת שכותבת שיר כזה ועוד מפרסמת אותו”; היו גם מכתבי איום, איומים בסגירה ואף חרם של המשוררת זלדה על כתב העת. הסיפור “חרבת חזעה” של ס’ יזהר עובד לטלוויזיה בערוץ הראשון בשנת 1978, ובשיתוף שר החינוך דאז, זבולון המר, הופעלו לחצים לדחיית שידורו. בשנות השמונים של המאה העשרים כמה שירים מושרים שהכילו מסרים נגד הכיבוש נאסרו להשמעה בגל”צ ובתחנות קול ישראל, בהם “חד גדיא” של חוה אלברשטיין, “אחרינו המבול” של נורית גלרון וכן “יורים ובוכים” של סי היימן

משוררים בעולם ספגו סבל רב עוד יותר מיד שלטונות. המפורסם ביותר הוא כנראה המשורר פדריקו גרסיה לורקה, שנרצח בידי כיתת יורים של הימין הפשיסטי בתחילת מלחמת האזרחים בספרד בשנת 1936. יוסף ברודסקי נעצר בשנת 1964 על ידי השלטונות הסובייטיים והוגלה צפונה אל ארחנגלק הנידחת (ובהמשך הוגלה מברית המועצות בכלל). אוסיפ מנדלשטם פרסם בשנת 1933 את השיר ‘אנחנו חיים בלי לחוש את הארץ מתחת לרגליים’ שתחילתו במילים: “אֵינֶנּוּ חַיִּים, רַק מְהַלְּכִים עַל קְצוֹת הַבְּהוֹנוֹת/ עַל פְּנֵי הַחַיִּים מֶרְחָק עֶשֶׂר פְּסִיעוֹת/ מִלּוֹתֵינוּ הֵן דְּמָמָה וְתו לֹא./ וְאִם נִקְשֶׁרֶת שִׂיחָה לְעִתִּים/ אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים בְּאִישׁ מִן הֶהָרִים בַּקְּרֶמְלִין,/ סְבִיבוֹ מַנְהִיגִים גְרוּמֵי צַוָּאר,/ שְׂפָמוֹ שָׁמוּט כִּמְחוֹשֵׁי תִּיקָן תַּחַת אַפּוֹ…”

השיר מתח ביקורת ברורה על המשטר הסובייטי ועל סטאלין (“האיש מן ההרים” הוא אזכור למוצאו הגאורגי של סטאלין) ובעקבותיו הוגלה מנדלשטאם אל הרי אורל, ואל מחנה עבודה שבו מת מטיפוס בשנת 1938. לפני מותו נראה אוסף אוכל מהאשפה שהושלכה במחנה העבודה. אך גם במדינות דמוקרטיות היו היצירה האמנותית ויוצריה תחת איום, ומפורסמת במיוחד “תת-הוועדה הקבועה לחקירות” של הסנאטור ג’וזף מקארתי בשנות החמישים של המאה העשרים, שהתמקדה לא מעט בתעשיית הקולנוע האמריקאית והביאה לסיום הקריירה של אנשים רבים

ההשתקה של יוצרים, של סופרים ומשוררים בישראל אמנם איננה קרובה לאירועים ההיסטוריים הנ”ל, אך היא כן מהווה איום לחופש הביטוי ולחופש היצירה, כמו במקרה של טאטור. האיום איננו רק בהרתעת היוצר מלפרסם יצירה ספרותית או שירית מחאתית. היוצר הלירי ימצא עצמו מושתק גם מתוך כך שרק היצירה הצעקנית והפרובוקטיבית וזו הנוגעת באופן שטחי בעצבים החשופים של החברה בה הוא חי, תקבל פומביות. כך דארין טאטור לא קיבלה פרסום טרם  מעצרה, אך אחריו שיריה הפוליטיים, שהם המיעוט ביצירתה, קיבלו פרסום נרחב. כך קרה גם עם יצירותיו של דרוויש: הניסיון להשתיק את העיון ביצירותיו העלה עניין דווקא בשיר המסוים ‘תרשום, אני ערבי’ ולא ביצירות אחרות, מורכבות יותר

כך שהשיר מאבד את ערכו כיצירה אמנותית שיש לשפוט בכלים אמנותיים; השיר מאבד גם את ערכו כתרומה לשיח אמנותי ופוליטי. כל שנותר הוא השאלה אם נציג השלטון יסכים איתם או לא, ואם הם בגדר הסתה או לא. כך היצירה הספרותית מרודדת אל “בעד” או “נגד” שטחי, כמו גם אל סלקציה של יצירות הנבחרות בשל הממד הפרובוקטיבי שבהן. לא שהיוצר בחר בהכרח בפרובוקציה, אלא שיש מי שהחיפוש המתמיד אחר אפשרות לגנות יוצרים משרת אותם. נכון לימים אלה מדובר בנבחרי ציבור מהימין הרודפים בהיסטריה יוצרים ערבים או כאלה המזוהים עם השמאל. זו פגיעה בחופש הביטוי, וגם פגיעה באמנות באשר היא אמנות. פגיעה שכבר ניכרת ביצירה הישראלית. מקרה טאטור הוא הדגמה של כל התהליכים הללו: מעצר ארוך ובלתי סביר בשל שיר וכמה סטטוסים פייסבוק, ופרסום שנובע מהממד הפרובוקטיבי שנכפה על המשוררת. אלה מתחברים גם אל הניסיון המתמשך והרדוקטיבי להציג יוצרים ערבים כמי שיצירתם אינה יכולה להיות אלא פגיעה במדינת ישראל או הסכמה עם ערכיה

זו תמונת מצב מטרידה, אפלה, והיא צריכה לעורר תחושת אי נוחות בהווה, וגם לשמש זיכרון אפל לתקופה בה משוררים ואמנים בכלל נרדפו בשל אמנותם. כמו הכתם שנשאר על הקיר ולא יכול להימחות בשירו של אבידן, או הכתובת הבלתי מנוצחת בשירו של ברכט

Advertisements
Standard
Uncategorized

משוררים קטנים

שירה מצוינת נכתבת בישראל ובעברית. כך היה גם בשנה החולפת בה פורסמו שירים מצוינים, יצאו לאור ספרי שירה משובחים (כמה ספרים טובים מאד, עולה על כולם ספרו של אלעזר גרנות “שקיעה רכה”) וכמובן שזה אומר שיש לנו כמה משוררות ומשוררים מעולים. כך שלקרוא שירה עברית משמח, ולכתוב עליה גם. אבל לכתוב על עולם השירה העברית מביך למדי.

לכאורה שנת 2013 הייתה שנה מצוינת גם לעולם לשירה. עוד ועוד הופעות של משוררים באמצעי התקשורת (גם אם מרביתם אירועים שאין ביניהם ובין איכות השירה דבר. כך במקרה דניאל עוז והפייסבוק, נועם פרתום והשירה המינית ולמעשה, אפילו חבורת ערספואטיקה), הבחירה במשוררים כמי שיופיעו על שטרות הכסף החדשים של ישראל וגם לא מעט כתבות, מאמרים וספרים הדנים בשירה ובמשוררים. כל אלו יחד עם הופעתם של כמה ספרי שירה מצוינים בשנה החולפת.

אבל האמת היא שצבר האירועים הזה רק מראה את המעמד שהיה פעם למשוררים ואת זה שהמשוררים הצליחו בעמל רב לרחב וליצור לעצמם היום. ולא, זה לא רק כי אנשים קוראים פחות שירה.

מחד ארבעה משוררים משמעותיים בעולם השירה ולכלל הציבור אשר יופיעו על שטרות הכסף של ישראל. עד לפני כמה שנים קשה היה לדמיין טקסי יום זיכרון בלי שיוקרא בהם “מגש הכסף” למשל. נכון, כולם אשכנזים מתחום המושב. היה ראוי לפעול אחרת, אבל, לא כדי להתעלם מהדיון העדתי החשוב, באמת מדובר בארבעה משוררים שמעמדם הפואטי והציבורי אדיר. ראו את שטף הכתיבה והפרסומים על אלתרמן בשנים האחרונות (ואפילו בשנה האחרונה). בנוסף, העובדה שמדינת ישראל בחרה משוררים בלבד לשטרות הכסף – אפילו במקום סופר זוכה נובל, היא נקודת זכות למדינה ולשירה.

אך מאידך, משוררת שלאחר שהקריאה כמה שירים מלאים תכנים מיניים לפני תלמידי תיכון, ובמקום להגן על שיריה (שכתבה וקראה בעצמה, ללא אקדח מכוון לרקתה) יצאה אל עיתון ידיעות כדי לומר שהיא בכלל לא התכוונה, אלא שמורה (גבר, כמובן) הוא שאמר לה לעשות זאת. כך הפכה עצמה לקורבן בפרשה על שמה.

כך גם קבוצת “ערספואטיקה” שאין כל תואם בין הרלוונטיות המועטה וחוסר החדשנות של השירים הנכתבים על ידי חבריה ובין הפמפום הבלתי פוסק של שיריו של רועי חסן מעל דפי עיתון הארץ. נראה, למרבה הצער, שעורכי “תרבות וספרות” מצאו לעצמם גלדיאטור מזרחי חדש שבמזל כותב שירה. כך הם יכולים להשתמש בפרובוקציות מפרי עטו כדי לייצר דיון עדתי בישראל של היום. דיון שהוא ברמת תכנית ריאליטי, אבל “השירה” שבו מקנה לו נופך של אמירה תרבותית, אומנותית.

כל זה קורה כשהרבה מהמשוררים הם כותבים פוליטיים, חלקם טובים למדי. חלקם החלו לכתוב שירה בעלת מאפיינים פוליטיים, חברתיים, עדתיים רק בשנים האחרונות – כאופנה שפרצה עקב המחאה החברתית של קיץ 2011 וכמובן, הבימה שנתנה לשירה כזו קבוצת גרילה תרבות כמו גם כמה כתבי עת. אבל, בעיקר, מדובר בשירה הרלוונטית יותר, החשובה יותר ולמעשה המתבקשת ביותר בישראל (ואולי בכל מקום). אבל זה לא מספיק.

עם מי מתעמתים משוררים היום? למעשה כמעט עם אף אחד. המאבק הפוליטי הגדול של קבוצת משוררים בתקופה האחרונה הוא מגזרי במובהק – תשלום למשוררים בבית ביאליק. זה מאבק מוצדק, טוב שישלמו מאשר שלא ישלמו, ועדיין לא כך בונים שירה טובה ולא כך בונים תרבות משמעותית. כך בוודאי שלא בונים מעמד משמעותי לשירה ולמשוררים.

גם אלו המפרסמים שירה פוליטית לרוב נמנעים מעימותים. חלקם פונים אל הרגש הבסיסי שלנו אל מול סבל אנושי, כך למשל הבחירה הקלה בילדי העובדים הזרים או ילדי מבקשי המקלט מאפריקה כמושאי שירים רבים. אחרים כותבים שירה פוליטית בדיוק בבמות בהן יסכימו אתם. זו לא חוכמה לכתוב בגנות הכיבוש ב’מטעם’ (כשהיה קיים), באתר הגדה השמאלית ואפילו לא מעל דפי ‘הארץ’.

אין לי חיבה גדולה ליצירות קבוצת “ערספואטיקה” אבל הם לפחות מצליחים לעצבן את הרבים. זה חשוב. אם כי, גם הם נמנעים מלהעביר בקורת כלשהי על כותבים מזרחים אחרים ובקורתם מופנית אך ורק אל הכותבים הרחוקים מהם – מבחינת קבוצת ההתייחסות, כנראה כי קשה יותר להתעמת עם חברי קבוצת ההתייחסות של עצמך. אך לא ברור מה הרלוונטיות של קבוצה כ”ערספואטיקה” שנים אחרי ארז ביטון, ויקי שירן ועד למתי שמואלוף ואלמוג בהר. עימות ברמה הפואטית היה מבהיר זאת. היה ראוי לנהוג אחרת ויש להעריך, למשל, את המשורר יוסף עוזר שבספר שיריו “עמק יזרעאל ירושלים” מרשה לעצמו להיות בקורתי כלפי שירה מזרחית, כלפי האמונה הדתית וכלפי ההתיישבות העובדת וירושלים כאחד. אך יש מאלו דוגמאות ספורות בתוך החנפנות והקטנות שהשתלטו על עולם השירה הישראלי.

אפילו משוררים שניתנה להם הבימה לבקר שלא דרך השירה נמנעים מאמירות ביקורתיות מדי. למשל המשורר הפוליטי מאד מתי שמואלוף, שכשעוד היה בארץ, היה אחראי לכמה שירים ולכמה פעילויות מעניינות של גרילה תרבות, במאמרים ב’ישראל היום’ היה רך בהרבה ונינוח בהרבה מאשר בשיריו הפוליטיים.

שמואלוף, הפעיל, בעל האמירה, הוא הדוגמה הטובה והחיובית. זאת לעומת הריאקציונריות העבשה של משוררי החריזה המחודשת שלעיתים קרובות קוראים קריאות נגד כלפי כל אמירה פוליטית או שירה פוליטית. כמובן שחזרתם אל מקצב שיריהם של אלתרמן, שלונסקי, אצ”ג או ביאליק נדמה בעיניהם לאמירה פואטית בלבד. זה מוזר מאד כי מדובר בכמה מהמשוררים היותר פוליטיים שכתבו בעברית.

בצדק כורכים את מעמד השירה במעמד המשוררים. אך מאבק שכל תכליתו עוד תקציב (בוודאי אם הנמען הוא מפעל הפיס. כשמשוררים כמהים לקבל פרס או תקציב ממפעל הימורים זה לא תורם במאומה למעמדם, יוקרתם או יושרתם) הוא מאבק מגזרי וקבצני על כסף שילך לכיסם של מעטים, ויורכב מסכומים קטנים מאד.

המאבק האמתי העומד בפני המשוררים הוא על דמותם, על דמות השירה. משוררים לא רוצים להתעמת. לא עם חבריהם המשוררים, לא עם נתח הציבור שאליו הם רואים עצמם שייכים. כדאי ללמוד מכמה מכותבי הפרוזה, שם, רק מבין הצעירים יותר ניתן למנות את ניר ברעם, אסף ענברי או סייד קשוע. כולם מרשים לעצמם להתעמת עם הקהילה שאליה הם שייכים – ענברי עם הקיבוצניקים, קשוע עם ערביי ישראל וברעם עם השמאל הישראלי.

ייתכן שהחשש מאבדן קוראים, או מאבדן במות לפרסם את שירתם, מביא את מרבית משוררי ישראל להימנע מלומר אמירות שיעמתו אותם עם קהל המשוררים, עם קהל קוראי השירה או עם הקבוצה הפוליטית אליה הם רואים עצמם משתייכים. זה הגיוני. לא נעים לבקר חברים, ידידים ומכרים. אך זו עוד דוגמא להשתלטות הברנז’איות, החנפנות ולכן הקטנות על עולם השירה.

כל עוד לא ירשו לעצמם די משוררים להתעמת בעימותים אלו, נמשיך לראות את הדיונים המשמימים על “מעמד השירה היום” במקום להתגאות (או, לא פחות טוב, להתעצבן) כשאנו רואים משורר שהפך לדמות ציבורית משמעותית.

Standard
Uncategorized

תודה לנתניהו על האבל על פרס

התגובות על מותו של שמעון פרס, בישראל ובעולם, מדהימות. בלוויה שאמורה לאחד את בכירי מנהיגי העולם, בשלל כתבות ומאמרים על האיש ודמותו ובתגובות מישראל ומחוצה לה שמתי מעט זוכים להן, לא רק מתי מעט ישראלים (אם בכלל) אלא בעולם כולו.  האבל הוא על לכתו של מנהיג ישראלי בולט, זוכה פרס נובל לשלום, אינטלקטואל מרשים ובעיקר מי שייצג, בישראל ובעולם, כבר שנים את הסגולות החיוביות שאנחנו מייחסים לישראליות וליהדות – אופטימיות, חדשנות, מבט אל העתיד, בנייה והתעצמות, חתירה לשלום והיות ישראל לא רק כאחד העמים, אלא בעיקר מגדלור של חדשנות וערכים. כל מה שהנהגתה הנוכחית של ישראל איננה.

בנימין נתניהו מייצג היום את ישראל בעולם, דמותו מייצגת את ההיפך הגמור מפרס. במקום ישראל הפונה אל העתיד, ישראל הנרדפת על ידי עברה. עבר בו המופתי הירושלמי, השואה, הבקורות על ז’בוטינסקי ושלטון מפא”י מתמזגים אל מים עכורים של התמסכנות, התקרבנות, גזענות ועידוד בורות. במקום ישראל כמעצמה אזורית, ישראל המתכתשת חודשיים מול ארגון החמאס, ללא ניצחון במבצע ‘צוק איתן’. במקום ישראל של תרבות ומדע, ישראל בה “אליטות” הוא כינוי גנאי ובה שרת התרבות איננה אלא תגרנית קטנונית שנראה כי מתעבת כל מה שמריח “תרבות”. במקום ישראל רודפת שלום – ישראל כסרבנית מתמדת. אך בעיקר, במקום ישראל כמעצמה אזורית משמעותית, ישראל כקרבן מאוים, מדינה חלשה שבמקום תקוות הקמתה וצמיחתה, שולט בה ייאוש.

לביקורתיים במיוחד, אפשר להוסיף – במקום אחד מאבות מפעל ההתנחלויות, ראש ממשלה שהקפיא בנייה באיו”ש יותר מכל מי שקדמו לו, ומי שעתיד לפנות בקרוב מאד את כל בתי עמונה ואחר כך כמה ממבני ההתנחלות עפרה.

האבל על לכתו של שמעון פרס מזכיר לנו, הישראלים, עד כמה אנו כמהים להרגיש שוב את התקווה בהיות ישראל מדינה מלאת יכולות, כישרונות ועתיד מזהיר. האבל הזה מזכיר לנו עד כמה אישים בעולם הרחב משתוקקים לראות אותנו ככאלה. עד כמה מבקשים את דמותו של הישראלי היפה – החכם, המשכיל, האינטלקטואל. כהמשך מסורת ארוכה ועתיקה של יהודים חכמים משכילים ואינטלקטואלים, כמה רצון יש בעולם לראותנו ככאלו. וגם, חשוב יותר, כמה אנחנו רוצים להיות כאלו.

שמעון פרס אכן היה אישיות ייחודית – בהיקף העשייה, ביכולותיו ובעיקר בכך שהיה במרכז העשייה עוד טרם הקמת המדינה. לשמחתנו, ישראל מלאה באנשים כישרוניים במדע, תרבות, חברה אזרחית ופיתוחים טכנולוגיים. גם היום מדעניות ישראליות פורצות דרך, חברות ישראליות מרשימות בפיתוחים טכנולוגיים ואומנים ישראלים מייצגים את ישראל המעמיקה והמורכבת. הבעיה היא שהנהגת המדינה מייצגת את כל מה שעצוב ומייאש כאן.

הטרגדיה היא שנתניהו יכול היה, ובאמת רצה, להיות מנהיג המייצג חדשנות ומוביל את ישראל אל אופקים חדשים. הוא אף אמר זאת בהספדו לפרס וטען כי שניהם שותפים לאותו החזון. אך ברור כי חזון נתניהו וחזון פרס הם שני דברים הפוכים. חבל. נתניהו הוא ראש ממשלה כושל, אך אינטלקטואל מרשים שבעבר היה בעל תפיסת עולם עשירה ומאתגרת. “על הנייר” נתניהו אמור היה להיות כל מה שפרס היה, אך הפך להיות ראש ממשלה קטנוני העוסק יותר בהסבר מדוע אסור להיחשף אל חשבונות הכביסה שלו, או ברדיפה אובססיבית של עיתונאים וכלי תקשורת.

שמעון פרס עשה מספיק כדי שהאבל על לכתו יהיה לאומי ועולמי. אך קשה שלא לראות בהיקף ועוצמת האבל גם תגובה לדמות הנהגתה הנוכחית של ישראל, בעיקר בנימין נתניהו. ואולי, תקופת האבל הזו תזכיר לכולנו כי ישראל היא אכן מעצמה אזורית, היא אכן מעצמת ידע, מדע, יצירה וחדשנות. כי ישראל והישראלים קרובים בהרבה לחזונו של שמעון פרס, מאשר לייאוש המצמית שהוא חזון נתניהו.

Standard
Uncategorized

בקורת: הארץ שמעבר להרים

“הארץ שמעבר להרים”, ספרו החדש של ניר ברעם מתאר את המציאות ביהודה ושומרון מבעד לעיניו של ברעם המשתתף במפגשים המוקדשים לדו-קיום, מבקר בהתנחלויות, מחנות פליטים, ערים פלסטיניות ושכונות מזרח ירושלים ומשוחח עם הנמצאים בהן. הספר מבוסס על סדרת כתבות המשולבים כחלק מפרקי הספר אותם כתב ברעם לעיתון הארץ לכבוד 48 שנים לכיבוש הגדה המערבית. הספר מזכיר את “הזמן הצהוב” שפרסם דוד גרוסמן בשנת 1987 לאחר פרויקט סיור בגדה המערבית עבור השבועון ‘כותרת ראשית’. ספר שברעם מזכיר ואף מצטט.

הדמיון שבין ‘הארץ שמעבר להרים’ ובין ‘הזמן הצהוב’ גדול – מדובר בסופרים המזהים עצמם כאנשי שמאל, סופרים מבטיחים בשנות השלושים לחייהם, שיצאו למסע בגדה המערבית בו שוחחו על שלל דמויות ואישים הנמצאים באזור, הפרויקט פורסם קודם לכן בעיתונות ואחר כך נאגד לספר.

כוחו של הזמן הצהוב היה בחשיפת הקורה מעבר לקו הירוק, בחלק מהמקרים לראשונה עבור הקורא הישראלי. כוחו היה גם בהמשגה של הקורה בגדה המערבית ובעיקר השימוש בשפה, מה שקרא לו גרוסמן “מכבסת המילים” המשמשת להצדקת המשך הכיבוש.

‘הארץ שמעבר להרים’ הוא ספר שטוב שיצא לאור. כל שיח על הנעשה בגדה המערבית ראוי. בנוסף, למרות שאני מתעניין, מבקר ועוסק בחיים בגדה המערבית למדתי כמה דברים חדשים מהקריאה בספר. בעיקר מעניינות שיחותיו של ברעם עם כמה מהמתנחלים המספקים תמונה מעניינת לגבי אסטרטגיה פוליטית ואקטיביסטית. אך חולשתו של הספר ניכרת בכמה היבטים משמעותיים.

ראשית, היום אין כל חידוש בכתיבה ועיסוק בנעשה בגדה המערבית. ברעם ניסה להציג עצמו כמי שיצא אל ארץ לא מוכרת, הוא כותב זאת במפורש וגם השם “הארץ שמעבר להרים” מרמז על כך. אך זו אולי פנטזיה אישית, מכיוון ששלל ארגונים ועיתונאים עוסקים בנעשה בגדה המערבית כל העת – מימין ומשמאל. ובכל מקרה, החשיבות בחשיפת עוד פרט או עוד סיפור היא  עיתונאית בעיקרה ולא מצדיקה את המדיום הספרותי.

מתוך כך, חולשתו הגדולה של הספר היא היותו פריט עיתונאי – בכך שהוא רדוד ולא מספק את העומק הנדרש מספר ראוי. למשל, מסקנתו העיקרית של ברעם היא פוליטית בעיקרה, כי חזון שתי המדינות לא רלונטי. זו מסקנה לגיטימית (אם כי אני חלוק עליה) אבל אנחנו לא צריכים סופר בשביל מסקנות כאלו, ומעבר לכך מסקנה זו נראית כתיקוף הדעה שהייתה לברעם קודם למסעו, מתוך מעורבותו ביוזמת ‘שתי מדינות מולדת אחת’ שמעורבותו בפגישותיה מוזכרת שוב ושוב.

בנוסף, בספר שלל עדויות לרשלנות: פרטי מידע לא מדויקים; אמירות לא נכונות של מרואיינים שברעם נמנע מלבדוק – כאיזו עיתונאות אנתרופולוגית לכאורה, אך למעשה נעדרת בקורת, בלתי מתחייבת ואף רשלנית; שגיאות הקלדה שלא תוקנו, כולל בשמות אישים וניסוחים רשלניים שניכר כי לא עברו עריכה והגהה מספקת. מדוע זה כך? אין לי מושג. לעומת העריכה הרשלנית דווקא כריכת הספר היא מהיפות והמושקעות יותר שראיתי בספרות העברית.

 יש חשיבות בדיבור על הנעשה בגדה המערבית, יש חשיבות בקיום דיון על כך ולכן נאה שסופר כברעם ממתפנה לכתוב על נושא זה. אך היה מצופה כי מעבר לפרויקט עיתונאי חביב, גם אם מרושל ולא חדשני במיוחד, ההפיכה לספר תייצר שיח המחדש דבר מה לגבי השליטה הישראלית בגדה המערבית ועתיד המדינה. אך מסקנותיו של ברעם נותרות עיתונאיות או פוליטיות, והגשתן מרושלת במידה כזו שמעיבה על מה שנותר מרצינותו של הספר. וחבל.

הארץ שמעבר להרים. ניר ברעם. עם עובד, 2016

Standard
Uncategorized

על טור ארליך

טור השירה השבועי המוכר, המשפיע והחשוב ביותר שפורסם בישראל הוא כמובן “הטור השביעי” של נתן אלתרמן שפרסם בעיתון ‘דבר’, מינואר 1943 ועד לשנת 1967 אז נפל הטור חלל נוסף לפרשת ‘עסק הביש’ ואלתרמן שתמך בעמדת דוד בן-גוריון בפרשה הסתכסך עם מערכת העיתון ופרש. לטור השביעי קדם ‘רגעים’, טור שפרסם אלתרמן בעיתון ‘הארץ’ משנת 1934 ועד  1943 וכלל בעיקר סדרות או מקבצים של רשימות ספרותיות שפורסמו תוך כדי עבודתו של אלתרמן כעורך לילה. טוריו זכו להצלחה אדירה ויצאו כאסופות שירים עוד בימי חייו של אלתרמן, אלו חודשו לפני כמה שנים ויצאו שוב לאור לטובת הקורא העברי.

כשלושים שנים לאחר שתם פרסום מדורו של אלתרמן בעיתון ‘דבר’, בסתיו 1998 החל צור ארליך לפרסם את מדורו השירי בעיתון מקור ראשון, מדור שפורסם משך עד ינואר 2015. בתקופה של קרוב לשבע-עשרה שנה, פרסם 770 טורים. עם הפסקת פרסום הטור במקור ראשון החל ארליך לפרסם את טורו השירי באתר ‘מידה’, אך שהמעבר היה מהיר וללא הפסקה, אפשר להתייחס אל טוריו של ארליך כפרויקט שירי אחד, שנמשך כמעט עשרים שנים.

ארליך שואב השראה מטורו של אלתרמן ב’דבר’. זאת ניתן לראות לא רק בעובדה שמדובר בטור שירי שבועי העוסק בסוגיות אקטואליות, מאירועים חדשותיים חולפים ועד לאירועים דרמטיים בחיי האומה, המדינה והעם, אלא גם בכך שמדובר בשירה שקולה מחורזת המזכירה את שירת אלתרמן בטוריו. ארליך גם כתב לא מעט על אלתרמן, החל במאמרים והמשך בציטוטים רבים בפרופיל הפייסבוק. אך הבדל משמעותי יש בתוכן שבחר ארליך לעומת זה שבחר אלתרמן. בעוד שאלתרמן ניסה לשוות לעצמו מעמד של ‘הצופה לבית ישראל’ וטוריו התאפיינו בתוכן לאומי במובן הקונצנזואלי – השמח בשמחת האומה והמדינה, אך גם מוכן לבקרה לעתים (מוכר בעיקר השיר “על זאת!”, אך לאלתרמן היו שלל שירים ביקורתיים בטוריו השבועיים)–הרי שאצל ארליך אף כי ישנם לא מעט שירים שניתן לראותם כמכוונים, או מתאימים לקונצנזוס הישראלי הרחב – כך בשלל שירים כמו בשירי אבל על מות נרצחים בפיגועי טרור, או שירי שמחה ליום העצמאות  בנתח ניכר מיצירתו בחר צד, ויותר מכך, מחנה בתוך הלאומיות הישראלית: מחנה הימין הישראלי. ואף בתוכו בחר ארליך לייצג בטורו השירי קבוצה מובחנת.

דוגמה להשפעת אלתרמן על ארליך ולבחירתו בעמדות הימין אפשר לראות למשל בשיר ‘אמא, יצאנו מלבנון’ (‘מקור ראשון’, 26 במאי 2000, המתכתב על השיר ‘האם השלישית’ של אלתרמן ומציג את ארגון ארבע אימהות, כחוששות מהיציאה מלבנון .

ארליך נוגע בשלל נושאים על סדר היום הישראלי. כך למשל השיר (5 במארס ל2015 ) שעסק בנאום ראש הממשלה נתניהו מול הקונגרס האמריקאי יומיים לפני כן, זאת בהקשר הבחירות לכנסת העשרים שהתקיימו ב-17 באותו חודש: “אַתָּה עוֹשֶׂה הִיסְטוֹרְיָה/ כִּי חֲסֵרִים נִסִּים/ וּמִתְקַבֵּל בִּקְטוֹרֶת/ בְּווֹשִׁינְגְטוֹן דִּי-סִי,// קוֹטֵף סְטֶנְדִּינְג-אוֹבַצְיוֹת…/ אַךְ אַל תִּשְׁכַּח, בָּחוּר:/ בָּאָרֶץ, לְעֻמַּת זֹאת,/ הָעֵסֶק כְּבָר מָכוּר. // הַכּוֹחַ אֵצֶל נוֹנִי. / הַכֶּסֶף בַּמּוֹנִית. / אַתָּה נִכְסָף אֶל יוֹנִי – / וּבַמָּסָךְ יוֹנִית.// תַּגִּיד מָה שֶׁתַּגִּיד שָׁם,/ תַּזְהִיר מֵהַפְּצָצָה – / הַנְּסִיכָה תַּגְלִיץ’ אֶת/ כָּל מָה שֶׁהִיא רוֹצָה.”

בשיר זה ארליך מביע תרעומת על יחס התקשורת הישראלית כלפי נתניהו – בדגש על ‘ידיעות אחרונות’ (“הַכּוֹחַ אֵצֶל נוֹנִי” המרמז אל נוני מוזס המו”ל או ערוץ שתיים (“וּבַמָּסָךְ יוֹנִית” המרמז ליונית לוי, מגישת חדשות הערוץ). השיר מציג עמדה מוכרת מצד הימין הישראלי – תחושת קיפוח מול התקשורת, ודמות נתניהו בהקשר זה, לאור הבחירות הכלליות הקרבות, מעידה על בחירתו לייצג את הימין הישראלי ולהשתמש במידת הזדהות גדולה בסוג השיח ובטיעונים הנפוצים בקרבו.

דוגמה מובהקת יותר נמצא למשל בשיר שפרסם ב’מקור ראשון’ בתאריך 31.10.2001. ובבלוג שלו תחת הכותרת: “גם ארבעה בנובמבר וגם י”ב בחשוון: לרגל יו”ט אחרון דחג המסית השנתי” ובו הוא מבקר בצורה ארסית ועוקצנית את אופן ההנצחה של יצחק רבין: “עוֹשִׁים שְׁנֵי יְמֵי הוּלֶדֶת / לֶחָבֵר שֶׁלִי מֵהַגָּן. / גַּם אַרְבָּעָה בְּנוֹבֶמְבֶּר / וְגַם י”ב בְּחֶשְׁוָן. // קוֹלְעִים לְרֹאשׁוֹ זֵרִים / וְעוֹטְפִים לוֹ יָפֶה מַתָּנָה / וְזוֹכְרִים כִּסֵא לְהָרִים / שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. // שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה / הַזֵּר עַל ראשׁוֹ צוֹמֵחַ / וְשׁוֹלְחִים לַעֲמֹד בַּפִּנָּה / אֶת מִי שֶׁאֵינֶנּוּ שָׂמֵחַ.”

ביקורת על רבין עלתה ברבים משיריו של ארליך, מובן שתמיד בדיעבד. גם הדהוד לתיאוריות הקונספירציה סביב רצח רבין עלתה בשיר ‘בדלתיים סגורות’: “כָּךְ יָעִיד בָּכִיר, שְׁמוֹ כ’, / אִישׁ עָדִין וּמְמֻשְׁקָף. // הוּא יֹאמַר, כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט, / אַךְ וְרַק אֶת הָאֱמֶת; / יְזַמֵּר לְפִי הַטֶּמְפּוֹ / וּסְלִיחָה אִם יְגַמְגֵּם פֹּה. // “זֶה הִתְחִיל בַּנְקוּדָה / בָּהּ נִתְּנָה לָנוּ פְּקוּדָה / לַעֲזֹר בְּהַתְמָדָה / לְשִׁלְטוֹן הָעֲבוֹ—-קָדוֹ, / לְהָבִיא מֵידָע אָמִין / וְלִדְפֹּק אֶת הַיָּמ—-הַתִּיכוֹן. // לְחוֹפוֹ, מִתֵּל אָבִיב, / אָז הִפְעַלְנוּ אֶת רָ—-פִיק חַלַבִּי, // וְזָלַלְנוּ אָז לָזַנְיָה / וְשָׁתִינוּ שָׁם שַׁמְפּ—-ינְיוֹן./ מְמֻשְׁמָע כְּמוֹ חַיָּל / הוּא הֵקִים לִי אֶת אֶ—-אֶ-שָׁכַחְתִּי. // בְּלִי לִדְאֹג, בְּלִי לְהַסֵּס, / הוּא הֵפִיץ כְּרָזַת אֶסְ- —-תֵּר הַמַּלְכָּה. // הוּא קִבֵּל הַרְבֵּה דִּירוֹת, / הִתְחַתֵּן עִם בֲּחוּ—-מוֹצַרט, / וְנָהַג גַּם לְהוֹרוֹת / שֶׁבְּרַבִּין יֵש לִי—-רוֹטְוַיְלֶר. // אֵין מֻשָּׂג לִי יְרַקְרַק / לָמָּה צָעֲקוּ סְרָ—-פִים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ // וּלְאָן זֶה הַצַּלָּם/ רוֹנִי קַמְפְּלֶר נֶעֱ—-לַץ לָלֶכֶת. // אַךְ מֵאָז וְעַד עַתָּה / לֵאָה רַבִּין מְסִי—-כַּת זָהָב”.

מעטים משיריו של ארליך מציבים אותו בעמדה כל כך רחוקה מהקונצנזוס הישראלי ובתוך סגמנט צר של מחנה הימין כמו השיר הזה, המנסה בעזרת חריזה משועשעת לכאורה להראות כי רצח רבין היה תכנון פוליטי לשמר את השמאל בשלטון, אך גם כי אסור לומר זאת וכי הטוענים לכך מושתקים.

לעומת שאר שיריו של ארליך בנושא מורשת רבין, שחלקם כוללים אף העלבות ילדותיות כלפי בני משפחתו של רבין או מנציחי זכרו, שיר  חכם למדי, שמצליח לבקר בצורה אירונית, אפילו משעשעת את מפעל ההנצחה. בביקורת שלוטשה בצורה נאה ומצליחה גם היום להיות רלוונטית, זורמת לקריאה והעובדה שביקורת מסוג זה מציקה לי, מעידה על האפקטיביות שלה.

בעשרים במאי 1999 פרסם ארליך את השיר בעל השם הסמלי ‘נזכור’ ובו השווה את רצח רבין (שבגרסתו הרשמית המשיך לפקפק) לביקורת כלפי נתניהו במהלך שנות שלטונו: “רַבִּין נִרְצַח בִּשְׁלֹשָׁה כַּדּוּרִים/ (לְפִי הַגִּרְסָה הָרִשְׁמִית);/ אֶת בִּיבִּי רָצְחוּ בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים:/ גַּם אֹפִי אֶפְשָׁר לְהָמִית./ אֶת בִּיבִּי הָרְגוּ שְׁלֹשָׁה עִתּוֹנִים / וְרָשׁוּת שִׁדּוּר לְאוּמִית.” לפחות בתום השיר כתב ארליך כי “וּבָרָק – הוּא יֻחְלַף בִּדְרָכִים טְהוֹרוֹת.”

בקורת על מחנה הימין כמעט שאין אצל ארליך, אף כי איננה נעדרת. למשל, בשיר ‘מעשה בעגלונים’ (27 בנובמבר 1998 ב’מקור ראשון’), שבו נמתחת ביקורת על כך שנתניהו כראש ממשלה, במקום לבטל את הסכמי אוסלו ממשיך במשא ומתן מול הפלסטינים ואף חתם אתם על הסכם: “היֹה היָה בְּארץ רחוקה/ עגלון: יצחק, או להלן הַבּוֹס,/ שבחוכמה, או / בְּטִפשות, תָּקַע/ אֶת עֶגְלָתו בתוך שלולית של בוֹץ.// עגלון אחר, שמוֹ בנימין, נִשלח/ כדי לדחוף את השקוּעה החוּצָה./ נִכְנַס הוא עד מותניו לבוץ הלח/ ואף כפוֹת ידיו התלכלכו קצת.// אֵהוּד, עגלון שלישי, בִּצחוק הִרְעִים: / נוּ, בנימין, תגיד תודָה לַבּוֹס,/ כי מהמַעֲשִׂים שלךָ / רואים / שגם אתה חושב שֶטוֹב בַּבּוֹץ.// ועגלונים טובים מצד ימין / היו עתה גם הם בַּמְּלינים:/ כיצד אתה בָּרֶפֶשׁ, בנימין, / בִּמְקוֹם לִדהֹר בֵּינות לעננים?// שְׂמֵחִים-לְאֵיד חוֹבְרים אל/ התובעים/ ובנימין לְבַד עומד בבוץ לו./ בעצם לא: כולנו כאן טובעים/ עמוק בתוך הבוץ הזה של אוסלו.”

למרות אהדה למשוררים ולהוגים מודרניסטים, לרוב מעדיף ארליך את הפרטיקולרי על פני האוניברסלי או הכללי. אך במקרה של השיר ‘כזוהר הרקיע’ (‘מקור ראשון’, 29.10.10) לועג ארליך ליחס אל צוערי צה”ל שסירבו לשמוע זמירת נשים: ” אֲבָל בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וְגִבּוֹרִים / שֶׁל מַשְׁלִיכֵי נַפְשָׁם בִּימֵי מִבְחָן וָמֶרֶד / עוֹמְדִים מֵעַל כֻּלָּם אוֹתָם הַצּוֹעֲרִים / אֲשֶׁר סֵרְבוּ פְּקֻדָּה לִשְׁמֹעַ קוֹל זַמֶּרֶת!” ארליך סוקר כמה מקרים  של קידוש השם, מגיע אל הצוערים ולועג ליחס המגזרי האוהד שזכו בו. בכך העדיף בערכים אוניברסליים של שוויון אנושי וגם מגדרי ומתח ביקורת על המחנה שאליו הוא משתייך. זאת תוך ציטוטים נבחרים מתוך תפילת “אל מלא רחמים” הנאמרת על מי שנפטר, וביתר דיוק – נוסח התפילה המקובל לגבי חללי צה”ל – כך מגחיך עוד יותר את ההתעקשות של אותם צוערים שסירבו לשמוע שירת נשים, והציגו זאת כמעשה אמונה ואומץ.

בחירתו לבקר בעיקר את השמאל הישראלי או חלקים ממנו, או האופן שבו הוא נתפס. כך לגבי תפיסות פרוגרסיביות כמו רב-תרבותיות, פמיניזם או תפיסת קיפוח בחברה הישראלית; זאת בעוד פגיעה, לתפיסתו, בראש ממשלה ימני היא קיפוח המצדיק הגנה על ראש הממשלה, או סימון מוצרי ההתנחלויות המשווה מיידית לשואה (אופן השוואה שאותו גינה כשמופנה כלפי התנהלות ממשלות ישראל) בשיר ‘מסומן’ שפורסם בעיתון ‘מקור ראשון’13.8.2004 הנפתח כך: “אֵירוֹפָּה, בַּת שַׁמֶּנֶת, / שָׁנִים כְּבָר מְסַמֶּנֶת. / סִמּוּן, כָּכָה אוֹמְרִים, עוֹשֶׂה לָהּ טוֹב. / גַּם צוֹעֲנִים גַּם כּוּשִׁים / הִיא כְּבָר סִמְּנָה בְּטוּשִׁים, / וְלַיְּהוּדִים יֵשׁ מַרְקֶר לָהּ צָהֹב.”

בחירתו של ארליך לעסוק באופן ניכר בזיכרון השואה – בין אם במה שנעשה  לגביו בישראל ובין  ביטוייו  ביחס העולם כלפי ישראל היא חריגה ביחס למשוררים אחרים בני הדור – באשר השואה וזיכרון השואה כמעט לא מטופלים בשירה העברית בעשורים האחרונים, ובעיקר כמעט לא מטופלת בקרב  דור המשוררים הצעירים יותר ופחות, הפעילים משנות התשעים של המאה העשרים.

גם כשארליך מנסה להציג תפיסת עולם לאומית, כוללת, ביקורתו כמעט תמיד מופנית אל אג’נדות המזוהות עם השמאל הישראלי או העולמי. כך למשל השיר שפרסם באתר ‘מידה’ בתאריך  ב-14 באפריל 2016 היוצא נגד הרב-תרבותיות המפרקת את החברה הישראלית ופוגעת בתפיסת הלאומיות ובאחדות: “אַשְׁרֵי רוּחוֹת הַזְּמַן וְזֶרֶם הַתַּרְבּוּת./ תּוֹדָה, חִנּוּךְ-חָדָשׁ. תּוֹדָה, חָבֵר./ עֵינֵינוּ נִפְקָחוֹת מִתּוֹךְ הַשִּׁעְבּוּד/ אֶל יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּרֶוֶרְס./ תּוֹדָה, שׁוֹטְרֵי הַשִּׂיחַ,/ יוֹצְרֵי הַתּוֹדָעָה./ הִצְלַחְתֶּם לְהַצְלִיחַ, / הָעָם מַרְגִּישׁ זְוָעָה.”

בשיר סוקר ארליך כמה סיפורי חיים ישראליים שאפשר לקוראם כסיפורים משמחים, אך לדבריו “שוטרי השיח, יוצרי התודעה” גורמים לאימוץ הנרטיבים של המקופחים דווקא. כך מי שגדל בעיר דרומית נאה, ותופס עצמו עתה כמי שקופח בעיירת פיתוח, או  אישה חובבת תכשיטים ויחסים זוגיים עם גבר ומבינה כי ” הַכֹּל נִכּוּס, נִצּוּל וְיַחֲסֵי מָרוּת”. השיר מסתיים כך: “הֶאָח, כֻּלָּנוּ כָּאן חַיִּים בַּזֶּבֶל / כִּי אֵין לָנוּ כְּבָר תּוֹדָעָה כּוֹזֶבֶת. / אֵין עֹנֶג כִּי הוּא אֹנֶס, / חַיִּים צְנוּעִים הֵם עֹנִי, / עֵדָה אַחַת הִיא כֶּתֶם, / עֵדָה שְׁנִיָּה הִקֵאתֶם. / שָׁחוֹר לָנוּ בַּלֵּב וְהַבָּרוּךְ אָרוּר – / אַשְׁרֵיכֶם פְּרוֹגְרֶסִיבִים, זֶהוּתָנֵי שִׁחְרוּר.”

בשירי הטור השבועי עושה ארליך שימוש בשלל מטבעות לשון, אך בעיקר בשפה מדוברת בשילוב עם משחקי לשון על סלנג ישראלי ומילים זרות שונות, לרוב באנגלית (שממנה הוא מתרגם לא מעט), באלו הוא גם משלב דימויים ספרותיים או מקראיים וזאת בשירה מחורזת שמזכירה כאמור במשקלה את שירת אלתרמן, אך לעיתים היא מושפעת גם מסוגת הספוקן וורד. נראה כי הפרסום השבועי מוביל לכך שהטורים, אף שהם בדרך כלל חכמים ומלוטשים, לעיתים קרובות נוטים לחזרתיות או לשבלוניות – בנושאי השירים, בבחירה במשקל או בעומק השפה. זו כנראה תופעה כמעט בלתי נמנעת בכתיבת שירה תכופה כל כך.

בחירתו של ארליך ליצור טור שרבים-רבים מהשירים בו מבטאים עמדות של ימין שמרני, מתנחלי וביקורתיות חריפה כלפי כל מה שנדמה כמתנגד או מאיים על מחנהו מעניינת מכמה טעמים.

ראשית, מרבית השירה הפוליטית הנכתבת בישראל נכתבת בידי משוררים המזדהים עם עמדות השמאל הישראלי. אפילו משוררים הנמנעים משיוך פוליטי או משייכים עצמם לצד הימני של המפה הפוליטית, שירתם הפוליטית לרוב מתמצית בשירים “חברתיים” או סימפתיים כלפי “האחר”. לפיכך הבחירה בעמדות הליבה של הימין בשירה עברית היום, היא בחירה חריגה. אגב, עמדות המרכז הפוליטי נדירות עוד יותר בשירה של העשורים האחרונים, אך זה נושא למאמר אחר.

שנית, העמדות שמביע ארליך הן עמדות הליבה של הימין הקשה בישראל – שמרנות אידיאולוגית, אהדה אדירה למפעל ההתנחלויות וסלידה משמאל חברתי. זאת בנוסף ליציאה להגנת נבחרי הציבור מהימין, וביקורתיות כלפי נציגי וייצוגי השמאל.

ארליך ייחודי בשל נטייתו לא רק לייצג תפיסת עולם שניתן לקרוא לה ימנית, אלא בעיקר להגן על מחנה הימין- ויותר מזאת, חלקיו המתנחליים ובהם הקיצוניים יותר. זה מעניין משום שעמדה זו מציבה את צור ארליך, בדומה לשאר המשוררים הפוליטיים הפעילים בשנים האחרונות – רחוק מהקונצנזוס הישראלי, ביקורתי כלפי ערכים מרכזיים של הרוב הישראלי. כך שירת המחאה, או השירה הפוליטית בישראל מגוונת בנטייה הפוליטית ולעיתים גם בסגנון הכתיבה, אך מציגה קבוצה אידאליסטית שמסרבת להתפשר על עמדות או אמצעים רטוריים ומתרחקת מעמדות הרוב הישראלי הרחב.

פורסם במקור: עיתון 77, גיליון 390, אב-אלול תשע”ו, אוגוסט-ספטמבר 2016.

Standard
Uncategorized

תודה לנתניהו על האבל על פרס

התגובות על מותו של שמעון פרס, בישראל ובעולם, מדהימות. בלוויה שאמורה לאחד את בכירי מנהיגי העולם, בשלל כתבות ומאמרים על האיש ודמותו ובתגובות מישראל ומחוצה לה שמתי מעט זוכים להן, לא רק מתי מעט ישראלים (אם בכלל) אלא בעולם כולו.  האבל הוא על לכתו של מנהיג ישראלי בולט, זוכה פרס נובל לשלום, אינטלקטואל מרשים ובעיקר מי שייצג, בישראל ובעולם, כבר שנים את הסגולות החיוביות שאנחנו מייחסים לישראליות וליהדות – אופטימיות, חדשנות, מבט אל העתיד, בנייה והתעצמות, חתירה לשלום והיות ישראל לא רק כאחד העמים, אלא בעיקר מגדלור של חדשנות וערכים. כל מה שהנהגתה הנוכחית של ישראל איננה.

בנימין נתניהו מייצג היום את ישראל בעולם, דמותו מייצגת את ההיפך הגמור מפרס. במקום ישראל הפונה אל העתיד, ישראל הנרדפת על ידי עברה. עבר בו המופתי הירושלמי, השואה, הבקורות על ז’בוטינסקי ושלטון מפא”י מתמזגים אל מים עכורים של התמסכנות, התקרבנות, גזענות ועידוד בורות. במקום ישראל כמעצמה אזורית, ישראל המתכתשת חודשיים מול ארגון החמאס, ללא ניצחון במבצע ‘צוק איתן’. במקום ישראל של תרבות ומדע, ישראל בה “אליטות” הוא כינוי גנאי ובה שרת התרבות איננה אלא תגרנית קטנונית שנראה כי מתעבת כל מה שמריח “תרבות”. במקום ישראל רודפת שלום – ישראל כסרבנית מתמדת. אך בעיקר, במקום ישראל כמעצמה אזורית משמעותית, ישראל כקרבן מאוים, מדינה חלשה שבמקום תקוות הקמתה וצמיחתה, שולט בה ייאוש.

לביקורתיים במיוחד, אפשר להוסיף – במקום אחד מאבות מפעל ההתנחלויות, ראש ממשלה שהקפיא בנייה באיו”ש יותר מכל מי שקדמו לו, ומי שעתיד לפנות בקרוב מאד את כל בתי עמונה ואחר כך כמה ממבני ההתנחלות עפרה.

האבל על לכתו של שמעון פרס מזכיר לנו, הישראלים, עד כמה אנו כמהים להרגיש שוב את התקווה בהיות ישראל מדינה מלאת יכולות, כישרונות ועתיד מזהיר. האבל הזה מזכיר לנו עד כמה אישים בעולם הרחב משתוקקים לראות אותנו ככאלה. עד כמה מבקשים את דמותו של הישראלי היפה – החכם, המשכיל, האינטלקטואל. כהמשך מסורת ארוכה ועתיקה של יהודים חכמים משכילים ואינטלקטואלים, כמה רצון יש בעולם לראותנו ככאלו. וגם, חשוב יותר, כמה אנחנו רוצים להיות כאלו.

שמעון פרס אכן היה אישיות ייחודית – בהיקף העשייה, ביכולותיו ובעיקר בכך שהיה במרכז העשייה עוד טרם הקמת המדינה. לשמחתנו, ישראל מלאה באנשים כישרוניים במדע, תרבות, חברה אזרחית ופיתוחים טכנולוגיים. גם היום מדעניות ישראליות פורצות דרך, חברות ישראליות מרשימות בפיתוחים טכנולוגיים ואומנים ישראלים מייצגים את ישראל המעמיקה והמורכבת. הבעיה היא שהנהגת המדינה מייצגת את כל מה שעצוב ומייאש כאן.

הטרגדיה היא שנתניהו יכול היה, ובאמת רצה, להיות מנהיג המייצג חדשנות ומוביל את ישראל אל אופקים חדשים. הוא אף אמר זאת בהספדו לפרס וטען כי שניהם שותפים לאותו החזון. אך ברור כי חזון נתניהו וחזון פרס הם שני דברים הפוכים. חבל. נתניהו הוא ראש ממשלה כושל, אך אינטלקטואל מרשים שבעבר היה בעל תפיסת עולם עשירה ומאתגרת. “על הנייר” נתניהו אמור היה להיות כל מה שפרס היה, אך הפך להיות ראש ממשלה קטנוני העוסק יותר בהסבר מדוע אסור להיחשף אל חשבונות הכביסה שלו, או ברדיפה אובססיבית של עיתונאים וכלי תקשורת.

שמעון פרס עשה מספיק כדי שהאבל על לכתו יהיה לאומי ועולמי. אך קשה שלא לראות בהיקף ועוצמת האבל גם תגובה לדמות הנהגתה הנוכחית של ישראל, בעיקר בנימין נתניהו. ואולי, תקופת האבל הזו תזכיר לכולנו כי ישראל היא אכן מעצמה אזורית, היא אכן מעצמת ידע, מדע, יצירה וחדשנות. כי ישראל והישראלים קרובים בהרבה לחזונו של שמעון פרס, מאשר לייאוש המצמית שהוא חזון נתניהו.

Standard
Uncategorized

?על איזה תבוסה היא מדברת

במאמר “גם השמאל רוצה תבוסה פלסטינית” שכתבה עינת ווילף (“הארץ”, 18.09) מכונסות כמה תפיסות שגויות כל כך נפוצות, שראוי לבחון ולשלול אותן. אלו עמדות לגבי השמאל הישראלי, אפשרות השלום ובעיקר השאיפה הבלתי ניתנת להגשמה לתבוסת הפלסטינים, וכך לניצחון ישראלי.

המאמר כולו הוא קריאה לשמאל הציוני להתעורר ובמילותיה של ווילף: “להביט במראה ולומר לעצמם: אנחנו לא נחמדים, אנחנו לא נדיבים, אנחנו לא הגונים. אנחנו, לא פחות מהימין, רוצים בתבוסת הפלסטינים.” זאת בכך שיכירו בעובדה שזכות השיבה לא תינתן להם וכי “פלסטין הגדולה” לא תושג. לאחר הכרה זו, על פי ווילף, יוכל השמאל הישראלי להוביל אל הסכם שלום.

ראשית, מה העניין הבלתי נגמר עם מציאת בעיות בשמאל הישראלי? איזה רצון בלתי נגמר למצוא פגמים במחנה שאיננו בשלטון, כדי להטיל עליו שלל האשמות למצבה של ישראל. הפעם, העובדה שטרם השגנו שלום כרוכה בכך ש”השמאל” לא עמד מול המראה ושינן את ההוראות של עינת ווילף.

האמת, אותה אפשר לומר לכל מבקרי השמאל, שגם אם יש מעט צדק בדבריהם, הם בעיקר מנסים להלביש על מחנה רחב ומגוון עמדות צרות שהן עמדותיהם. זו מטיפנות שמוזר שלא מופנית אל הציבור הישראלי כולו, ומוזר עוד יותר שמרבית אותם מבקרים בטוחים שאצלם המפתח לניצחון השמאל. אם רק יקשיבו להם. במקרה הזה, לא רק ניצחון השמאל, אלא גם ניצחון ישראל על הפלסטינים ואז אפילו שלום.

המוזר ביותר הוא שווילף מייחסת כוח כה רב לשמאל הישראלי שאם רק “יעמוד מול מראה” ואז יודה באי נחמדותו או אי הגינותו (למה לעזאזל שנרצה להיות מדינה לא הגונה?) ובכך שהוא שואף לתבוסת הפלסטינים יושג שלום. לא ברור מה הקשר בין ההודאה המוזרה הזו של השמאל, ולא ברור גם על איזו תבוסה מדברת ווילף.

לא היה אף ראש ממשלה או נציג בכיר אחר שהכיר בזכות השיבה, ודאי שלא בהיעלמותה של מדינת ישראל. ראש הממשלה הנוכחי אף דורש הכרה ביהדותה של ישראל – דרישה שהיא וויתור פלסטיני על שתי השאיפות הנ”ל. אך בינתיים ישראל מנצחת. למעשה ישראל היא המפסידה בסכסוך המתמשך הזה כבר שנים.

אפשר לסקור רק את התקופה האחרונה בה דגל פלסטין מתנופף מול בניין האו”ם וישראל עסוקה באופן אובססיבי בדיונים על ערעור מעמדה בעולם. אך בשנים האחרונות, שנות ממשלות הסרבנות של נתניהו, ישראל הקפיאה בנייה ביו”ש יותר מכל תקופה אחרת, מרבית מדינות העולם מכירות במדינה הפלסטינית, חלקן הגדול מקיימות עם הרשות הפלסטינית קשרים דיפלומטיים. זאת יחד עם הצטרפות מעת לעת של הפלסטינים לעוד גוף או אמנה בינלאומית. כל אלו, חיוביים כצעדים הבונים מדינה פלסטינים, הם נגד דעתה של ישראל הרשמית ולפיכך מעידים על  תבוסתה המדינית.

גם העליונות הצבאית הישראלית לא מועילה להשגת “ניצחון”. במבצע צוק איתן נהרגו 72 ישראלים (67 חיילים וחמישה אזרחים) לעומת לפחות 2,125 פלסטינים. כלומר פי שלושים פלסטינים הרוגים מאשר ישראלים. אך עדין ראש הממשלה עשה מאמצים אדירים לשכנע את הציבור הישראלי שלא מדובר בהפסד ישראלי מביש, ובצדק רב נכשל בכך.

אנחנו לא יכולים לנצח כי כדי שהחזק ינצח לא מספיק לשמר את סדר הקיים. כך החלשים מנצחים אותנו. כמה שלא נהרוג, כמה שלא נפציץ, כמה שלא נשמיד תשתיות – מספיק נאום אחד של מנהיג פלסטיני כדי להראות שלא ניצחנו. מספיקה הכרה זעירה באיזו זכות פלסטינית, או גינוי אירופאי למשהו שקורה מעבר לקו הירוק. זה לא שאנחנו מפסידים בצורה ברורה, אין לאויבי ישראל תמונות ניצחון מוצלחות הרבה יותר משלנו. אבל כשאתה כל כך חזק ולא מנצח, אתה מפסיד.

אין לי מושג מתי ואיך יושג השלום, אך גם לעינת ווילף אין. מה שבטוח הוא שהמשך הדיונים על מה השמאל עושה או לא עושה, לא יקדמו דבר. יתר על כן, ניצחון ישראלי, ובעיקר תבוסה פלסטינית – הם בלתי מושגים. דווקא העוצמה הישראלית והתמשכות הכיבוש הופכים את הניצחון הישראלי לבלתי אפשרי.

Standard