מאמרים עיתון 77, ספרות ושירה, פוליטיקה

“ואולי זהו בכלל משחק?” – תריסר גיליונות לכתב העת “מעין”

לא מזמן יצא הגיליון השנים-עשר של כתב העת “מעין” וזו הזדמנות טובה לא רק לסקור את הגיליון האחרון, אלא את כלל הפעילות, היצירה וההשפעה שלו. “מעין” החל לצאת לאור בשנת 2005. מייסדיו ועורכיו עד היום הם רועי צ’יקי ארד ויהושע סימון (כתב העת נקרא על שם מעין שטראוס, חברתו לשעבר של סימון). הוא החל לצאת בעקבות פעילות “האקדמיה החופשית”, קבוצת אמנים תל-אביבית שפעלה במשך כמה שנים וקיימה שלל אירועי תרבות ואמנות, ביניהם שיחות של אמנים על יצירתם, מיצג של “כלא” בדיזינגוף סנטר כמו גם ערבי ספרות ושירה. ואכן, בגיליונו הראשון הוגדר “מעין” ככתב עת לספרות, שירה, אמנות ורעיונות של האקדמיה החופשית. והוא פרסם ומפרסם שירה, סיפורת, מסות ושירה מתורגמת. יחד עמו יצאו לאורך השנים, אך לסירוגין, גיליונות של מגזין הקולנוע “מערבון”, מגזין האמנות “החדש והרע” וחוברות שירה כמו “שירה מפרקת חומה” שיצאה יחד עם גיליון 6, חוברת “נאמנות באמנות” שיצאה עם גיליון 12 וכמה ספרי-חוברות שירה שיצאו יחד עם גליונות שונים: ואן נויין (עין הכמהין, גיליון 4), נמרוד קמר (אני רוצה לתייק אותך, עם גיליון 5), מיכל דר (גלשן, עם גיליון 6), ארי ליבסקר (הדוקומנטריסט, עם גיליון 9) ורועי צ’יקי ארד (נושאת המטוסים, עם גיליון 11).

“מעין” הוא גם הוצאה לאור, שיצאו בה ספרי השירה מקש הרווח של ערן הדס, באימבאיב של רומן באימבאיב, והמחזה אנרגיות טובות שהציג את פרוטוקול ישיבת ועדת הכלכלה שדנה בתגמולי הגז הטבעי בשנת 2010. בנוסף היו אנשי “מעין” מעורבים יחד עם כתבי העת “אתגר” ו”הכיוון מזרח” בהפקת אדומה – אסופת שירה מעמדית בשנת 2007, ויחד עם כתבי עת אחרים ו”גרילה תרבות” – בהוצאת לצאת! נגד המלחמה בעזה בשנת 2008 כמו גם שירון המהפכה בעת מחאת האוהלים בקיץ 2011.

‘מעין” החל לצאת באותה תקופה שבה יצאו שלל כתבי עת, שהבולטים בהם היו “מטעם”, “הו!”, וכן “דקה”, “מאגמה”, “אלמנך” ו”כתם”, ותכליתו להשמיע קול צעיר מרדני ופרוע יותר ממה שהורגלה לו השירה העברית. גישה זו באה לידי ביטוי בשלל היבטים: בכך שגיליונותיו הודפסו על ניר עיתון  זול ונגיש יותר מאשר כתבי עת עד אז; מחירו היה 17 שקלים – שכר המינימום השעתי באותה עת; הגיליונות נמכרו לא בחנויות ספרים ממוסדות אלא בחנויות פרטיות ובפיצוציות וכך הונגשו לקהל שאיננו דווקא קהל קוראי השירה ובכך גם ייצגו עורכיו תפיסה ש”מעין” הוא עממי, נגיש וקליל יותר מכתבי עת אחרים. ואכן “מעין” הופץ בשלושת אלפים עד ארבעת אלפים עותקים לגיליון, כמות בלתי נתפסת ביחס לכתבי עת לספרות. גישת העורכים הובעה בתמצית בפתח הדבר של הגיליון הראשון במשפט הדאדאיסטי: “בסטנדרטים המוכרים והרווחים, לא ברור מאליו אפילו כי זו שירה. ואולי זהו בכלל משחק?”

גיליונות כתב העת נתנו במה לכותבים לא מוכרים וגם ליוצרים באמנות פלסטית. חלקם הפכו מוכרים משך השנים, אחרים פחות. בין הכותבים שלקחו חלק בגיליונותיו השונים אפשר למנות את יוני רז פורטוגלי, מרחב ישורון, אהרן שבתאי, נעם פרתום, יודית שחר, בועז לביא, ערן הדס, זהיה קונדוס, שלמי חתוכה, תומר גרדי, ראג’י בטחיש, עדי עסיס, שגיא אלנקוה, נעמה גרשי ורבים אחרים. (גילוי נאות: גם לי היתה הזכות לפרסם בשלושה מגליונותיו.)

מתחילת יציאתו הביע “מעין” מרד בתפיסה המקובלת של עריכת כתבי עת ספרותיים. כך למשל בבחירה לכלול בגיליון הראשון של כתב העת את “ארבעה מכתבים לשר לביטחון פנים” מאת רומן באימבאיב – מכתבים שהופנו ב-1999 לשלמה בן עמי שכיהן כשר לביטחון פנים – בבקשה לסיוע ממלכתי לאמנות. זאת יחד עם מסות על נושאים אקטואליים וספרותיים ואפילו ריאיון עם איש הימין משה פייגלין (לימים חבר כנסת) שהתפרסם לראשונה באתר הימין ‘דעות’.

תפיסת עולמם של עורכי “מעין” מובעת בבירור בפתח דבר שבכל גיליון, ומתוכם אפשר לעקוב אחר ההתפתחות בתפיסת העולם, כמו גם אחר מה שנותר כעקרונות בסיס של כתב העת. בפתח הגיליון השני כתבו העורכים: “‘מעין’ מדבר על החיים, החיים שאנחנו מכירים מתחוללים בלעדי ניקוד. אף אחד ממשוררי ‘מעין’ לא מנקד בעצמו את שיריו, ולכן הוספת הניקוד היא תוסף ולא רקמה טבעית של השירים.” תפיסה זו באה לידי ביטוי החל בגיליון השני (בראשון היו עדיין שירים מנוקדים). בהמשך פתח הדבר נכתב: “ניתוץ כותל הבטון בין ‘שירה’ ובין ה’חיים’ הוא המהלך הבסיסי של מעין”. כלומר, השירה צריכה להתאים לחיים, להשפיע עליהם, להיות חלק מהרקמה של החיים היומיומיים.

בפתח הדבר לגיליון השישי כתבו העורכים: “מעין הוא עיתון מהפכני בכך שהוא לא רוצה לתת תשובות על השאלות המוכרות, הוא רוצה לשאול שאלות חדשות. הוא לא רוצה לפתור בעיות ולהטליא טלאים על נקבים ושפשופים, הוא רוצה להיות הקרע בעצמו. הוא לא מגיב, אלא הבעיה עצמה.” כלומר, תפיסת עולם של חוסר מוכנות להשתלב במצב הקיים, אלא מרידה עקרונית בו, היות “הקרע עצמו” המעיד על הבעייתיות, במקום ניסיון לתיקון נקודתי.

בגיליון 8 שיצא לאחר מחאת קיץ 2011 טענו העורכים כי לשירה, ומתוך כך לכתב העת, היה חלק בקידום המחאה: “כיום ברור מהו חלקה של השירה הישראלית במחאת ההמונים של קיץ 2011. יותר מכל תחום אמנותי אחר, השירה – ששצפה דרך אסופות וכתבי העת ודרך אירועי שירה במפעלים השובתים ובכיכרות הסואנות – חזתה את הנהירה ההמונית לרחובות וקראה לה. מאז הגיליון הראשון, “מעין” תמיד הציע געש מהפכני מול הנוסח המוחלש, המכובד והמדכא שנהוג כאן כחלק משבבי העידן הפסיכולוגי והמופרט.”

בגיליון 9 כתבו: “ניתן לראות במעין כתב עת, אבל זו תפישה משמימה וצרה. מעין הוא מצע פואטי לתנועה, לפעלתנות שלא מרכינה ראש בפני המשטר, לאיחוד ההון-צבא ששולט בין הים והנהר בעשורים האחרונים.”

לאור הצהרות המרד, החיכוך או “היות הקרע”, ההצהרה שניתנה בפתח הדבר של גיליון 11, במלאת עשור להיווסדו ולאחר מבצע “צוק איתן”, הציגה תפיסת עולם אופטימית למדי, הבאה לקדם שינוי חיובי: “לא יהיה שינוי לטובה ללא תקווה, לא תהיה תקווה ללא עיניים נוצצות. ומעין קיים גם עבור הזיק באישון. בעשר השנים האחרונות, מעין הוא פנס רחוב, קנטון של הומור, חושניות, מאבק, ארוטיקה, כיף ואהבת אדם. מרגע הופעתו של הגיליון הראשון ב-2004, עולם השירה בישראל עבר שינוי יסודי. סביבנו נבנו מפעלי שירה, גם על ידי אלה שלא חולקים את תפישותינו. השירה, שהיתה פעם ישימון לח, הפכה לזירה שוצפת של כוחות מעניינים. העובדה שיש זירה לקטטות הללו לא ברורה מאליה.” זאת הם מסבירים בעזרת הטקסט הבא: “רבים מתמכרים לעיסוק במצב הביש, כאילו המטרה היא לא להשתחרר ממנו, אלא לערוך סקירת מלאי חדשות לבקרים ולהתחרות בניבוי עתיד איום יותר. כיום נראה שאמירה שאין בה ייאוש, אלא תקווה, שחושבת שיש אפשרות למקום טוב יותר אם נקום על רגלינו, שיודעת שלצד הביזה והנישול ישנם גם חיים והנאה באזורנו (לריסה מילר מהדהדת את הנושא הזה בשיר בגיליון), אינה במסגרת נימוסי השולחן של התקופה. כאילו עצם השמחה, השינוי והאמונה באדם הם נכסיו של הימין, כאשר הכוחות המתקדמים לוקחים על עצמם להיות מחסנאים כעסנים של רטננות, מלחמת מאסף וראיית שחורות, לצד שמירה יעילה על ניקיון המחנה. במקרה הטוב, נצליח להסיר תשדיר פרסום על ידי עצומה או איום במרד צרכנים דרך הפייסבוק, או נתמקד בשינוי עצמי ואיפוק, נוסח ‘פוליטיקת סלפי’, כאילו הבעיה נמצאת בנו.”

גיליון זה מציג “מעין” שהתבגר, תהליך סביר לכתב עת בן עשור, שהוקם ככתב עת מורד על ידי יוצרים בשנות העשרים לחייהם, שהגיעו אל שנות השלושים של חייהם, והם מחפשים שינוי אמיתי ולא דקלרטיבי. ועוד יש להביא בחשבון את האכזבה מתוצאות מחאת קיץ 2011, וההתפכחות ממנה.

אפשר לראות את היותו של “מעין” תופעה תרבותית כוללת בהוצאת גיליונות “מערבון”, כתב עת לקולנוע שיצא עם כמה מגליונותיו של כתב העת, והכיל ביקורת על סרטים ישראליים וזרים, מאמרי רוחב על הקולנוע הישראלי והרחיב את השיח על קולנוע בישראל גם בהקשר פוליטי-קולנועי גם בהקשר להתרחשויות בעולם הקולנוע הישראלי. כך המוסף “החדש והרע”, שהיה גם שמו של חלל עבודה אמנותי בתל אביב בטרם יצא כתב העת לאור, והחל משנת 2013 – של חלל תצוגה בחיפה.

גיליון 12 התפרסם לאור האירועים הפוליטיים במדינה. הפעם היתוספה אל הגיליון החוברת “נאמנות באמנות” המכוונת כולה למחאה כלפי ההתקפות על חופש הביטוי בכלל, ומול שרת התרבות מירי רגב בפרט. כריכת החוברת נשאה את תמונתה של השרה והיא נפתחת במכתב ויתור על מימון משרד התרבות. בחוברת עצמה הופיעה תמונתה של שרת המשפטים איילת שקד ותצלומי עבודות של אמנית המיצג נטלי וקסברג-כהן שנחקרה והוטרדה על ידי המשטרה על מיצגי האמנות שלה, וסיפור קצר שכתבה. בהקדמה לגיליון נכתב: “גיליון 12 של מעין הוא הראשון שיוצא בלי תמיכת משרד התרבות, כמחאה על קמפיין ההסתה היזום של הממשלה להציג את היוצרים כאויבי הציבור והפגיעה במוסדות התרבות הערביים. אף שאנחנו תומכים במימון ציבורי של תרבות, לא מכל ממשלה ראוי לקחת כסף. אם להשתמש בדברי שרת המשפטים איילת שקד, צריך להחרים את המחרימים.”

גם גיליון זה נותן במה ליוצרים מוכרים/מוכרות ביניהם סיגל בן יאיר, ערן הדס, שגיא אלנקוה ונוית בראל, ויוצרים בלתי מוכרים ואף כאלה שזה להם פרסום ראשון.

הגיליון נפתח בשיר ‘בית’ של המשוררת הקנייתית שהיגרה לאנגליה, ורסאן שייר, בתרגום רעות בן-יעקב, המדבר על מצוקת הפליטים המודרניים בעזיבת מולדותיהם. הוא מסתיים במילים: “אף אחת לא עוזבת בית עז שהבית הוא קול מיוזע באוזנך/ שאומר -/ תעזבי,/ תברחי ממני עכשיו/ אני לא יודע מה קרה לי/ אבל אני יודע שכל מקום/ יותר בטוח מכאן.” הבחירה בשיר זה היא לא רק ניסיון להביא קול של משוררת מעניינת, אלה היא מביאה גם את קולם של פליטים מאפריקה ומתריסה כלפי שלטון מתנגח או אדיש.

עוד בגליון השיר ‘רקוויאם עזריאלי’ של אלון בר, על אמו שעבדה כמוכרת במקום ולבסוף, במהלך שירי מורכב ונאה, מתאחדת דמותה עם מגדלי עזריאלי.

השיר “אלרט: טרנסלייט” של ערן הדס חרף פשטותו, מייצר מהלך מעניין בכך שהאופן בו הוא כתוב מאפשר להקלידו כתוכנה, ויותר מכך, תוכנה שניתן לכתוב בעברית, דבר חריג ולמעשה לא קיים. זה חלק מהניסויים השיריים של ערן הדס ביחס שבין מחשוב לשירה.

שיר מעניין של גרא דוידי בשם ‘קיבלתי הערה’ הוא שיר אופייני לכתב העת: השיר משלב שלל אמירות מקובלות בצורה נונסנסית, ועניינו ביקורת על אופן העיסוק הנרקיסיסטי קפיטליסטי בכאן ועכשיו של הדור הנוכחי: “מיי גאד שתיתי שלושה רד בול אחד אחרי השני/ אני טרנסג’נדר?/ אולי לא אשלם חשבונות?/ רזיתי/ ככה זה יוגה חמודה שלי/ אולי אני גבר?/ מה אין מה לעשות הלילה?/ בוא נקנה קוקה נעוף/ הוא לא בא לפתיחת תערוכה שלי מעניין מה קרה לו/ אפשר צ’ייסר טובי/ עוד אחד/ אמא אני בחיפה/ שמעת על השריפה?/ בוא נעשה סלפי” וכך השיר ממשיך.

כתב העת “מעין” הוא מרכזה של מגמה בעולם השירה העברי – מרידה בשירה המאופקת, המסודרת ואף המנוקדת. במקומה הוא מציג שירה בלתי מחויבת, מחויכת, דאדאיסטית אפילו, מרדנית ופוליטית. הפוליטיות איננה רק בבחירה האמנותית, אלא גם בהיות “מעין” ציר משמעותי בעשייה הפואטית והפוליטית של העשור האחרון. זאת בבחירה להוציא ספרי וחוברות מחאה, במעורבות בתהליכים ובפעילויות בעולם השירה, כפי שפירטתי לעיל.

השפעת “מעין” על השירה העברית היא גם בכך שנתן במה למשוררים צעירים ולא מוּכָּרים (שנהפכו למוכָּרים בינתיים), בכך שהעלה תפיסה לגבי השירה העברית שהיום הופכת למקובלת – של שירה חופשית כפי שכמעט ולא נראתה בשירה העברית עד אז: בלתי מנוקדת, נעה בין שלל נושאים וורסטיליות סגנונית גדולה. השפעת ‘מעין’ התבטאה גם בכך שעודד את האמירות הפוליטיות של השירה והמשוררים וסייע גם לכותבים יחידים וגם לקבוצות משוררים לבטא מרידה בממסד ספרותי. היבט קטן של השפעה זו אפשר לראות למשל בשיר שפרסם ב’עיתון 77′ המשורר דוד נאו בוחבוט בגיליון שעסק בפוליטיקה ובספרות, ובו הדגים “שיר סטנדרטי למעין” ונותן ביטוי לעובדה שכתב העת כבר יצר שפה וסגנון משלו, שניתן לחקותם ולהתייחס אליהם.

הופיע: עיתון 77, גיליון 389, סיון-תמוז תשע”ו, יוני-יולי 2016

Advertisements
Standard
מדיני, פוליטיקה

נו, ספחו

 

בשישי האחרון חשף זאב קם תכנית לספח את העיר מעלה-אדומים, דרך הצעת חוק של חברי הכנסת יואב קיש את השיח הישראלי כך ובצלאל סמוטריץ’. על פי קם הצעת החוק, והקמפיין שילווה אותה ישיגו שתי מטרות: האחת היא העברת השיח על עתיד יהודה ושומרון מהשמאל המבקש לפנות אל הימין המבקש לספח; השנייה היא הפעלת מנוף לחץ על הנשיא אובאמה בשלהי כהונתו – אשר רבים בימין הישראלי רואים בה תקופה מועדת לפורענות.

אבל האמת היא, שאם סיפוח מעלה-אדומים הוא “המהלך המשמעותי ביותר שקידם מחנה הימין זה שנים רבות.” כפי שכתב קם, לא ברור מה עשו כאן ממשלות ימין כבר שנים. מעלה אדומים, יחד עם אלפי מנשה וחלקו המערבי של גוש עציון יהיו חלק ממדינת ישראל גם על פי התכנית המפורטת של יוזמת ז’נווה. כלומר, סיפוח אזורים אלו אמור להיות מקובל גם על חברי מרצ. מכאן מובן מאליו שגם על אנשי שמאל-מרכז כמו יצחק הרצוג או ציפי לבני. לפיכך העובדה כי: “לחלקים במחנה הלאומי, ובוודאי לרבים במחנות היריבים, זה נראה כמו מטרה דמיונית וחסרת סיכוי.”  מעידה על כך כי ממשלות הימין בראשות נתניהו נמנעו מלקדם מהלך ימני, שהיה יכול להיות מקובל על מרבית החברה הישראלית. כתומך נלהב של חזון שתי המדינות, אני תומך בשלווה גם בהצעה זו. ייתכן כי יהיו חברי אופוזיציה שיתנגדו להצעה. אך אפשר לצפות כי לפחות אצל חלקם הטיעון המרכזי יהיה “למה עכשיו?” או “למה בצורה חד צדדית?” אלו טיעונים ראויים ויש להשיב עליהם ברצינות. לא רק לטעון כי יש צורך לעשות “דווקא” לאובמה.

למעשה, למרבית השמאל הישראלי יהיה קל מאד לקבל ההצעה כזו. למעשה, היא משולה להצעת חוק לפיה ישראל מוותרת על ריבונות בחלקו המזרחי של הירדן. מלבד מיעוט כמעט מבוטל בימין, אין איש שיכול לדקלם היום ברצינות את “שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן” של זאב ז’בוטינסקי.

מדובר בהצעה שהיא מעט מאד ומאוחר מאד. יכול כל ישראלי לשאול: מדוע רק שבע שנים אחרי תחילת כהונת נתניהו, נזכרים סוף סוף כמה חברי כנסת לספח שטחים שיוסי ביילין הכיר בכך שריבונות ישראלית צריכה לחול עליהם? יתר על כן, ראוי כי ישאלו אנשי הימין: מדוע ה-תכנית הימנית של הממשלה הזו היא כזו שגם אנשי מרצ היו יכולים להיות חתומים עליה, וכנראה יתנגדו לה רק מעצם ישיבתם באופוזיציה?

למעשה, מדובר לא רק במעט מדי ומאוחר מדי – אלא גם בזלזול בציבור. במעלה אדומים חיים כמעט ארבעים אלף תושבים. הם הגיעו אל העיר בברכת כל ממשלות ישראל וקיבלו, כאמור, גם את ברכת הדרך של אנשי יוזמת ז’נווה, להישאר בדיוק במקום בו בנו את עירם. לא מגיע להם, ולנו, שהצעת החוק המתבקשת להחיל ריבונות ישראלית על פרבר ירושלמי זה תהפוך לקנטרנות כלפי ציפי לבני, יצחק הרצוג וברק אובאמה. היה מצופה כי הצעה כזו תהיה חלק מתכנית אסטרטגית של ממשלת ישראל (הימנית, אם שוב יש להזכיר) לספח את כלל גושי ההתיישבות שלגביהם קונצנזוס רחב. אך ההתנהלות בנוגע להחלת הריבונות על העיר מעלה אדומים מראה כי לא שינוי המצב בשטח הוא העניין המרכזי כאן, אלא רק הישרדות פוליטית של ממשלת ימין, הנמנעת בעקשנות ובפחדנות מלבצע את מה שנבחרה ליישם.

Standard