מאמרים עיתון 77, ספרות ושירה, פוליטיקה

“ואולי זהו בכלל משחק?” – תריסר גיליונות לכתב העת “מעין”

לא מזמן יצא הגיליון השנים-עשר של כתב העת “מעין” וזו הזדמנות טובה לא רק לסקור את הגיליון האחרון, אלא את כלל הפעילות, היצירה וההשפעה שלו. “מעין” החל לצאת לאור בשנת 2005. מייסדיו ועורכיו עד היום הם רועי צ’יקי ארד ויהושע סימון (כתב העת נקרא על שם מעין שטראוס, חברתו לשעבר של סימון). הוא החל לצאת בעקבות פעילות “האקדמיה החופשית”, קבוצת אמנים תל-אביבית שפעלה במשך כמה שנים וקיימה שלל אירועי תרבות ואמנות, ביניהם שיחות של אמנים על יצירתם, מיצג של “כלא” בדיזינגוף סנטר כמו גם ערבי ספרות ושירה. ואכן, בגיליונו הראשון הוגדר “מעין” ככתב עת לספרות, שירה, אמנות ורעיונות של האקדמיה החופשית. והוא פרסם ומפרסם שירה, סיפורת, מסות ושירה מתורגמת. יחד עמו יצאו לאורך השנים, אך לסירוגין, גיליונות של מגזין הקולנוע “מערבון”, מגזין האמנות “החדש והרע” וחוברות שירה כמו “שירה מפרקת חומה” שיצאה יחד עם גיליון 6, חוברת “נאמנות באמנות” שיצאה עם גיליון 12 וכמה ספרי-חוברות שירה שיצאו יחד עם גליונות שונים: ואן נויין (עין הכמהין, גיליון 4), נמרוד קמר (אני רוצה לתייק אותך, עם גיליון 5), מיכל דר (גלשן, עם גיליון 6), ארי ליבסקר (הדוקומנטריסט, עם גיליון 9) ורועי צ’יקי ארד (נושאת המטוסים, עם גיליון 11).

“מעין” הוא גם הוצאה לאור, שיצאו בה ספרי השירה מקש הרווח של ערן הדס, באימבאיב של רומן באימבאיב, והמחזה אנרגיות טובות שהציג את פרוטוקול ישיבת ועדת הכלכלה שדנה בתגמולי הגז הטבעי בשנת 2010. בנוסף היו אנשי “מעין” מעורבים יחד עם כתבי העת “אתגר” ו”הכיוון מזרח” בהפקת אדומה – אסופת שירה מעמדית בשנת 2007, ויחד עם כתבי עת אחרים ו”גרילה תרבות” – בהוצאת לצאת! נגד המלחמה בעזה בשנת 2008 כמו גם שירון המהפכה בעת מחאת האוהלים בקיץ 2011.

‘מעין” החל לצאת באותה תקופה שבה יצאו שלל כתבי עת, שהבולטים בהם היו “מטעם”, “הו!”, וכן “דקה”, “מאגמה”, “אלמנך” ו”כתם”, ותכליתו להשמיע קול צעיר מרדני ופרוע יותר ממה שהורגלה לו השירה העברית. גישה זו באה לידי ביטוי בשלל היבטים: בכך שגיליונותיו הודפסו על ניר עיתון  זול ונגיש יותר מאשר כתבי עת עד אז; מחירו היה 17 שקלים – שכר המינימום השעתי באותה עת; הגיליונות נמכרו לא בחנויות ספרים ממוסדות אלא בחנויות פרטיות ובפיצוציות וכך הונגשו לקהל שאיננו דווקא קהל קוראי השירה ובכך גם ייצגו עורכיו תפיסה ש”מעין” הוא עממי, נגיש וקליל יותר מכתבי עת אחרים. ואכן “מעין” הופץ בשלושת אלפים עד ארבעת אלפים עותקים לגיליון, כמות בלתי נתפסת ביחס לכתבי עת לספרות. גישת העורכים הובעה בתמצית בפתח הדבר של הגיליון הראשון במשפט הדאדאיסטי: “בסטנדרטים המוכרים והרווחים, לא ברור מאליו אפילו כי זו שירה. ואולי זהו בכלל משחק?”

גיליונות כתב העת נתנו במה לכותבים לא מוכרים וגם ליוצרים באמנות פלסטית. חלקם הפכו מוכרים משך השנים, אחרים פחות. בין הכותבים שלקחו חלק בגיליונותיו השונים אפשר למנות את יוני רז פורטוגלי, מרחב ישורון, אהרן שבתאי, נעם פרתום, יודית שחר, בועז לביא, ערן הדס, זהיה קונדוס, שלמי חתוכה, תומר גרדי, ראג’י בטחיש, עדי עסיס, שגיא אלנקוה, נעמה גרשי ורבים אחרים. (גילוי נאות: גם לי היתה הזכות לפרסם בשלושה מגליונותיו.)

מתחילת יציאתו הביע “מעין” מרד בתפיסה המקובלת של עריכת כתבי עת ספרותיים. כך למשל בבחירה לכלול בגיליון הראשון של כתב העת את “ארבעה מכתבים לשר לביטחון פנים” מאת רומן באימבאיב – מכתבים שהופנו ב-1999 לשלמה בן עמי שכיהן כשר לביטחון פנים – בבקשה לסיוע ממלכתי לאמנות. זאת יחד עם מסות על נושאים אקטואליים וספרותיים ואפילו ריאיון עם איש הימין משה פייגלין (לימים חבר כנסת) שהתפרסם לראשונה באתר הימין ‘דעות’.

תפיסת עולמם של עורכי “מעין” מובעת בבירור בפתח דבר שבכל גיליון, ומתוכם אפשר לעקוב אחר ההתפתחות בתפיסת העולם, כמו גם אחר מה שנותר כעקרונות בסיס של כתב העת. בפתח הגיליון השני כתבו העורכים: “‘מעין’ מדבר על החיים, החיים שאנחנו מכירים מתחוללים בלעדי ניקוד. אף אחד ממשוררי ‘מעין’ לא מנקד בעצמו את שיריו, ולכן הוספת הניקוד היא תוסף ולא רקמה טבעית של השירים.” תפיסה זו באה לידי ביטוי החל בגיליון השני (בראשון היו עדיין שירים מנוקדים). בהמשך פתח הדבר נכתב: “ניתוץ כותל הבטון בין ‘שירה’ ובין ה’חיים’ הוא המהלך הבסיסי של מעין”. כלומר, השירה צריכה להתאים לחיים, להשפיע עליהם, להיות חלק מהרקמה של החיים היומיומיים.

בפתח הדבר לגיליון השישי כתבו העורכים: “מעין הוא עיתון מהפכני בכך שהוא לא רוצה לתת תשובות על השאלות המוכרות, הוא רוצה לשאול שאלות חדשות. הוא לא רוצה לפתור בעיות ולהטליא טלאים על נקבים ושפשופים, הוא רוצה להיות הקרע בעצמו. הוא לא מגיב, אלא הבעיה עצמה.” כלומר, תפיסת עולם של חוסר מוכנות להשתלב במצב הקיים, אלא מרידה עקרונית בו, היות “הקרע עצמו” המעיד על הבעייתיות, במקום ניסיון לתיקון נקודתי.

בגיליון 8 שיצא לאחר מחאת קיץ 2011 טענו העורכים כי לשירה, ומתוך כך לכתב העת, היה חלק בקידום המחאה: “כיום ברור מהו חלקה של השירה הישראלית במחאת ההמונים של קיץ 2011. יותר מכל תחום אמנותי אחר, השירה – ששצפה דרך אסופות וכתבי העת ודרך אירועי שירה במפעלים השובתים ובכיכרות הסואנות – חזתה את הנהירה ההמונית לרחובות וקראה לה. מאז הגיליון הראשון, “מעין” תמיד הציע געש מהפכני מול הנוסח המוחלש, המכובד והמדכא שנהוג כאן כחלק משבבי העידן הפסיכולוגי והמופרט.”

בגיליון 9 כתבו: “ניתן לראות במעין כתב עת, אבל זו תפישה משמימה וצרה. מעין הוא מצע פואטי לתנועה, לפעלתנות שלא מרכינה ראש בפני המשטר, לאיחוד ההון-צבא ששולט בין הים והנהר בעשורים האחרונים.”

לאור הצהרות המרד, החיכוך או “היות הקרע”, ההצהרה שניתנה בפתח הדבר של גיליון 11, במלאת עשור להיווסדו ולאחר מבצע “צוק איתן”, הציגה תפיסת עולם אופטימית למדי, הבאה לקדם שינוי חיובי: “לא יהיה שינוי לטובה ללא תקווה, לא תהיה תקווה ללא עיניים נוצצות. ומעין קיים גם עבור הזיק באישון. בעשר השנים האחרונות, מעין הוא פנס רחוב, קנטון של הומור, חושניות, מאבק, ארוטיקה, כיף ואהבת אדם. מרגע הופעתו של הגיליון הראשון ב-2004, עולם השירה בישראל עבר שינוי יסודי. סביבנו נבנו מפעלי שירה, גם על ידי אלה שלא חולקים את תפישותינו. השירה, שהיתה פעם ישימון לח, הפכה לזירה שוצפת של כוחות מעניינים. העובדה שיש זירה לקטטות הללו לא ברורה מאליה.” זאת הם מסבירים בעזרת הטקסט הבא: “רבים מתמכרים לעיסוק במצב הביש, כאילו המטרה היא לא להשתחרר ממנו, אלא לערוך סקירת מלאי חדשות לבקרים ולהתחרות בניבוי עתיד איום יותר. כיום נראה שאמירה שאין בה ייאוש, אלא תקווה, שחושבת שיש אפשרות למקום טוב יותר אם נקום על רגלינו, שיודעת שלצד הביזה והנישול ישנם גם חיים והנאה באזורנו (לריסה מילר מהדהדת את הנושא הזה בשיר בגיליון), אינה במסגרת נימוסי השולחן של התקופה. כאילו עצם השמחה, השינוי והאמונה באדם הם נכסיו של הימין, כאשר הכוחות המתקדמים לוקחים על עצמם להיות מחסנאים כעסנים של רטננות, מלחמת מאסף וראיית שחורות, לצד שמירה יעילה על ניקיון המחנה. במקרה הטוב, נצליח להסיר תשדיר פרסום על ידי עצומה או איום במרד צרכנים דרך הפייסבוק, או נתמקד בשינוי עצמי ואיפוק, נוסח ‘פוליטיקת סלפי’, כאילו הבעיה נמצאת בנו.”

גיליון זה מציג “מעין” שהתבגר, תהליך סביר לכתב עת בן עשור, שהוקם ככתב עת מורד על ידי יוצרים בשנות העשרים לחייהם, שהגיעו אל שנות השלושים של חייהם, והם מחפשים שינוי אמיתי ולא דקלרטיבי. ועוד יש להביא בחשבון את האכזבה מתוצאות מחאת קיץ 2011, וההתפכחות ממנה.

אפשר לראות את היותו של “מעין” תופעה תרבותית כוללת בהוצאת גיליונות “מערבון”, כתב עת לקולנוע שיצא עם כמה מגליונותיו של כתב העת, והכיל ביקורת על סרטים ישראליים וזרים, מאמרי רוחב על הקולנוע הישראלי והרחיב את השיח על קולנוע בישראל גם בהקשר פוליטי-קולנועי גם בהקשר להתרחשויות בעולם הקולנוע הישראלי. כך המוסף “החדש והרע”, שהיה גם שמו של חלל עבודה אמנותי בתל אביב בטרם יצא כתב העת לאור, והחל משנת 2013 – של חלל תצוגה בחיפה.

גיליון 12 התפרסם לאור האירועים הפוליטיים במדינה. הפעם היתוספה אל הגיליון החוברת “נאמנות באמנות” המכוונת כולה למחאה כלפי ההתקפות על חופש הביטוי בכלל, ומול שרת התרבות מירי רגב בפרט. כריכת החוברת נשאה את תמונתה של השרה והיא נפתחת במכתב ויתור על מימון משרד התרבות. בחוברת עצמה הופיעה תמונתה של שרת המשפטים איילת שקד ותצלומי עבודות של אמנית המיצג נטלי וקסברג-כהן שנחקרה והוטרדה על ידי המשטרה על מיצגי האמנות שלה, וסיפור קצר שכתבה. בהקדמה לגיליון נכתב: “גיליון 12 של מעין הוא הראשון שיוצא בלי תמיכת משרד התרבות, כמחאה על קמפיין ההסתה היזום של הממשלה להציג את היוצרים כאויבי הציבור והפגיעה במוסדות התרבות הערביים. אף שאנחנו תומכים במימון ציבורי של תרבות, לא מכל ממשלה ראוי לקחת כסף. אם להשתמש בדברי שרת המשפטים איילת שקד, צריך להחרים את המחרימים.”

גם גיליון זה נותן במה ליוצרים מוכרים/מוכרות ביניהם סיגל בן יאיר, ערן הדס, שגיא אלנקוה ונוית בראל, ויוצרים בלתי מוכרים ואף כאלה שזה להם פרסום ראשון.

הגיליון נפתח בשיר ‘בית’ של המשוררת הקנייתית שהיגרה לאנגליה, ורסאן שייר, בתרגום רעות בן-יעקב, המדבר על מצוקת הפליטים המודרניים בעזיבת מולדותיהם. הוא מסתיים במילים: “אף אחת לא עוזבת בית עז שהבית הוא קול מיוזע באוזנך/ שאומר -/ תעזבי,/ תברחי ממני עכשיו/ אני לא יודע מה קרה לי/ אבל אני יודע שכל מקום/ יותר בטוח מכאן.” הבחירה בשיר זה היא לא רק ניסיון להביא קול של משוררת מעניינת, אלה היא מביאה גם את קולם של פליטים מאפריקה ומתריסה כלפי שלטון מתנגח או אדיש.

עוד בגליון השיר ‘רקוויאם עזריאלי’ של אלון בר, על אמו שעבדה כמוכרת במקום ולבסוף, במהלך שירי מורכב ונאה, מתאחדת דמותה עם מגדלי עזריאלי.

השיר “אלרט: טרנסלייט” של ערן הדס חרף פשטותו, מייצר מהלך מעניין בכך שהאופן בו הוא כתוב מאפשר להקלידו כתוכנה, ויותר מכך, תוכנה שניתן לכתוב בעברית, דבר חריג ולמעשה לא קיים. זה חלק מהניסויים השיריים של ערן הדס ביחס שבין מחשוב לשירה.

שיר מעניין של גרא דוידי בשם ‘קיבלתי הערה’ הוא שיר אופייני לכתב העת: השיר משלב שלל אמירות מקובלות בצורה נונסנסית, ועניינו ביקורת על אופן העיסוק הנרקיסיסטי קפיטליסטי בכאן ועכשיו של הדור הנוכחי: “מיי גאד שתיתי שלושה רד בול אחד אחרי השני/ אני טרנסג’נדר?/ אולי לא אשלם חשבונות?/ רזיתי/ ככה זה יוגה חמודה שלי/ אולי אני גבר?/ מה אין מה לעשות הלילה?/ בוא נקנה קוקה נעוף/ הוא לא בא לפתיחת תערוכה שלי מעניין מה קרה לו/ אפשר צ’ייסר טובי/ עוד אחד/ אמא אני בחיפה/ שמעת על השריפה?/ בוא נעשה סלפי” וכך השיר ממשיך.

כתב העת “מעין” הוא מרכזה של מגמה בעולם השירה העברי – מרידה בשירה המאופקת, המסודרת ואף המנוקדת. במקומה הוא מציג שירה בלתי מחויבת, מחויכת, דאדאיסטית אפילו, מרדנית ופוליטית. הפוליטיות איננה רק בבחירה האמנותית, אלא גם בהיות “מעין” ציר משמעותי בעשייה הפואטית והפוליטית של העשור האחרון. זאת בבחירה להוציא ספרי וחוברות מחאה, במעורבות בתהליכים ובפעילויות בעולם השירה, כפי שפירטתי לעיל.

השפעת “מעין” על השירה העברית היא גם בכך שנתן במה למשוררים צעירים ולא מוּכָּרים (שנהפכו למוכָּרים בינתיים), בכך שהעלה תפיסה לגבי השירה העברית שהיום הופכת למקובלת – של שירה חופשית כפי שכמעט ולא נראתה בשירה העברית עד אז: בלתי מנוקדת, נעה בין שלל נושאים וורסטיליות סגנונית גדולה. השפעת ‘מעין’ התבטאה גם בכך שעודד את האמירות הפוליטיות של השירה והמשוררים וסייע גם לכותבים יחידים וגם לקבוצות משוררים לבטא מרידה בממסד ספרותי. היבט קטן של השפעה זו אפשר לראות למשל בשיר שפרסם ב’עיתון 77′ המשורר דוד נאו בוחבוט בגיליון שעסק בפוליטיקה ובספרות, ובו הדגים “שיר סטנדרטי למעין” ונותן ביטוי לעובדה שכתב העת כבר יצר שפה וסגנון משלו, שניתן לחקותם ולהתייחס אליהם.

הופיע: עיתון 77, גיליון 389, סיון-תמוז תשע”ו, יוני-יולי 2016

Advertisements
Standard
היסטוריה, מאמרים עיתון 77, ספרות ושירה

שירה יכולה – ההבטחה שבגרילה תרבות

בנובמבר 2007 התקיים אירוע הקראת השירה הראשון של קבוצת ‘גרילה תרבות’. מלצריות בית הקפה “קופי טו גו”, שעמד בכניסה לאוניברסיטת תל-אביב החלו במאבק נגד הנהלת בית הקפה שכלל התאגדות מלצריות בית הקפה דרך ‘כוח לעובדים’ ודרישה לקבלת תנאי העסקה הוגנים. הנהלת בית הקפה סירבה לתנאים והעובדות פתחו בשביתה – שגררה ניסיונות פיטורים של חלק מהעובדות. המהלך – שהיה שביתת המלצרים הראשונה בישראל, הסתיים בהצלחה ובקבלת מרבית דרישות המלצריות.

קשה לחשוב על הרבה מקומות סטריאוטיפיים יותר לקיום אירוע שירה מאשר בית קפה באוניברסיטת תל אביב, אך אותו אירוע בסוף שנת 2007 היה פתיחה לשישה-עשר אירועי הקראת שירה שהאחרון בהם התרחש במרץ 2011 בשדרות ומטרתו הייתה הבעת תמיכה במאבק העובדים הסוציאליים ותנאי העסקתם. בשנים אלו התקיימו אירועי גרילה תרבות שכללו הפגנה כהתנגדות לגירוש ילדי העובדים הזרים, התנגדות לפינוי כפר אל-עראקיב, נגד גדר ההפרדה באבו-דיס, תמיכה בעובדי מפעל אקרשטין בירוחם, מחאה נגד ההתיישבות היהודית בשייח’-ג’ראח והפגנה מול בנק ישראל בקריאה להעלאת שכר המינימום. במהלך מחאת קיץ 2011 פעלה קבוצת גרילה תרבות בכמה אירועים במהלך מחאת אוהלים. ובשנות פעילותה הוציאה לאור כמה אסופות שירה  – שהאחרונה בהן היא “שירת האוהלים” בעקבות מחאת קיץ 2011.

אירועי המחאה של גרילה תרבות היו מיוחסים בעיקר אל הצד השמאלי של המפה הפוליטית. ממחאה פוליטית נגד גדר ההפרדה והמשך באבקי עובדים ותנאים סוציאליים. גם כשמשוררים שהזדהו כאנשי ימין השתתפו באירועים היו אלו האירועים “החברתיים” שארגנו חברי הקבוצה. אבל טעות תהיה להתייחס אל ‘גרילה תרבות’ רק כאל עוד גורם פוליטי שמאלי או קבוצת משוררי שמאל. ‘גרילה תרבות’ הייתה ניסיון לשינוי עומק בחברה הישראלית – בעולם השירה אך גם בעולם הפוליטי. במובן זה, גם פעולות הקבוצה שהיו מתונות או במסגרת הקונצנזוס הרחב  היו חלק מתפיסת עולם רדיקלית למדי. מתי שמואלוף, מיוזמי הקבוצה, אמר בראיון לתכנית ‘שירת מחאה שהנחיתי יחד עם שלומי בן-עטר באוגוסט 2010: “אנחנו מביאים את השירים כהתנגדות למציאות שקורת בשטח. אנחנו מוציאים את השירה מהמקומות השבעים והבטוחים שלה בין משכנות שאננים לבית ביאליק ובודקים מה קורה לשירה כשהיא הופכת לאירוע של סולידריות עם מאבקים חברתיים.”

אירועי גרילה תרבות ספורים בלבד תוכננו להתקיים לאחר מחאת קיץ 2011, אך אפילו התכניות היו ספורות, התקיימו אירועים בודדים בלבד, מעטים הגיעו אליהם ונעדר מהם הברק, ההד התקשורתי והעניין שקדם למחאה. כמה אירועים שתוכננו אף בוטלו. כך שלמעשה לאחר קיץ 2011 ‘גרילה תרבות’ במתכונת בו הוקמה חדלה להתקיים. לכן, למרות שהקבוצה לא פורקה רשמית, ולכאורה עדין קיימת, למעשה אפשר לדבר עליה בזמן עבר.

למעשה הפכה גרילה תרבות להוצאת ספרים שהוציאה לאור את ספרה של עדי קיסר “שחור על גבי שחור”. אך אי אפשר ליצור קשר חד-חד ערכי בין הקבוצה להוצאה. הן משום שלא כל חברי הקבוצה המקורית (והגמישה למדי) קשורים להוצאה, והן משום שחברי הקבוצה המקורית של גרילה תרבות הקימו עוד הוצאות ספרים מאז למשל ‘מעין’ או ‘רעב’.

‘גרילה תרבות’ התנהלה אחרת מגורמים אחרים בעולם השירה. ללא יד מכוונת ברורה, ללא עורך שיבחר מה ייכנס לאירועים ומה לא ייכנס. חלק ממשתתפי האירועים הו ידועים מראש, אך לא נבחרו – אלא הצהירו כי יבואו. חלק מהמשתתפים הצטרפו, לעיתים בצורה ספונטנית לגמרי, במהלכם – והקראת השירים הייתה לרוב בלתי מסודרת. ההקראה כללה, באחד האירועים למשל, חיצרור בוובוזלות מול משרדי בנק ישראל. גם ארגון האירועים ניתן לכל מי שבחר לארגן אירועים – ובתוך קבוצה בעלת גבולות גמישים למדי היו שלל מארגנים שארגנו שלל אירועים.

התנהלות זו של גרילה תרבות גררה לא מעט בקורות – טענו נגד חברי הקבוצה שהם מעודדים שירה רדודה, שהם בורחים משירה מעמיקה ושהשירה אצלם היא רק כלי לקידום מדיניות. נכון שלא מעט מהשירים שהוקראו באירועי גרילה תרבות הם שירים רדודים למדי, אבל כלל לא ברור שמדובר בשירים רדודים יותר מבאירועי שירה אחרים שהתקיימו באותו הזמן (וגם לפני ואחרי אותה התקופה) – למעשה בחינת משתתפי אותם אירועים מעלה פנורמה רחבה למדי של משוררים שעדין פעילים וכמה מהם מהבולטים שבמשוררי ההווה. כולל כמה זוכי פרסים נחשבים או שלל כיבודי שירה אחרים. בנוסף, וחשוב יותר, באסופות השירה שיצאו תחת גרילה תרבות אפשר לראות לא מעט שירים נאים ואף מרשימים.

בין אסופות גרילה תרבות אפשר למנות את אסופה “גרילה תרבות” שיצאה בשנת 2010 במקביל לאחד מגיליונות כתב העת “דקה”, את אסופת השירים “לצאת!” שיצאה ממש בימיו הראשונים של מבצע “עמוד ענן”, את אסופת “שירה מפרקת חומה” שיצאה במקביל לגיליון 6 של כתב העת “מעין” ואת “שירת האוהלים” – אסופת שירה שיצאה במקביל למחאת האוהלים בקיץ 2011 בכריכה רכה תוך כדי המחאה, ובכריכה קשה מעט אחריה ובתוספת כמה שירים נוספים.

מה הייתה השפעתה הציבורית של ‘גרילה תרבות’? כלומר, האם פעילות הקבוצה הביאה לשינוי פוליטי או חברתי? כמה מחברי הקבוצה טענו כי פעילות הקבוצה הביאה לשינויים כמו למשל העובדה כי אחרי הפגנה לטובת מלצריות ‘קופי טו גו’ התקבלו מרבית דרישות המלצריות, וכי אחרי ההפגנה מול מפעל אקרשטיין בירוחם פוטר מנהל המפעל.

עם זאת, בהחלט ייתכן כי מה שמתייחסים אליו כאל “השפעה” הוא תואם מקרי בין אירועים שהתקיימו בזמן סמוך, וכן גם אם הפגנות ‘גרילה תרבות’ סייעו להעלות נושאים למודעות תקשורתית – הרי שלא היו מקרים בהם הקבוצה היא שיזמה מאבק ציבורי. בנוסף, מידת החשיפה התקשורתית והציבורית שלה זכתה פעילות ‘גרילה תרבות’ הייתה מוגבלת למדי במובן שגם פעילים חברתיים ופוליטיים לא תמיד הכירו (או מכירים) את הקבוצה ופעילותה.

אך האמת שלשאול כיצד השפיעה פעילות ‘גרילה תרבות’ באירוע מסוים יהיה לשאול את השאלה הלא נכונה. ‘גרילה תרבות’ לא היתה מפלגה או תנועה פוליטית המכוונת אל שינוי מוגדר, אלא הייתה קבוצה שמטרתה לקדם שינוי כולל בחברה הישראלית. ממש כפי שביקשו אנשי מחאת קיץ 2011. מובן זה אפשר לראות בקבוצת גרילה תרבות אחד הגורמים שהכינו את השטח לקראת אותה מחאה משמעותית. משמעותית אך גם נדונה לכישלון – ולו בשל העובדה שצפיות השינוי החברתי היו כל כך עמוקות שבלתי אפשרי היה להגשימן במלואן.

בעולם השירה לגרילה תרבות היתה השפעה ברורה יותר. אחרי שנים בהן שירה פוליטית קבלה מעט מאד מקום, ושירה חברתית עוד פחות, פעילות ‘גרילה תרבות’ קידמה את האופן בו נתפשת השירה הפוליטית והחברתית. הן בבמה שהעניקה הקבוצה במיוחד לשירה זו, הן בכך שעודדה משוררים לכתוב שירים כאלו או להציג את שיריהם הפוליטיים והן באסופות שיצאו לאור והציגו שירים פוליטיים, מחאתיים, חברתיים כך שאפשרו לשירים אלו להיכנס אל “ארון השירה העברי”. קבוצת ‘גרילה תרבות’ בהיותה בעלת גבולות גמישים כללה באירועים שונים את מרבית המשוררים הפעילים היום. כך שאפשר לראות בקבוצה זו, וברעיון שהניע אותה לכל הפחות כבמה חשובה לצמיחתם של לא מעט ממשוררי הדור הזה. אפשר לראות בהשראת קבוצת ‘גרילה תרבות’ לפחות חלק מצמיחתם של משוררים שלא היו חלק מהקבוצה  כך למשל חברי קבוצת ערספואטיקה (שגם קיבלו תמיכה משמעותית לפחות מחלק מאנשי ‘גרילה תרבות’) או קבוצת ‘מאבק המשוררים’ שחבריה הפכו את העיסוק במשוררים ושירה לתביעות מגזריות של “המשוררים”.

מדוע דעכה פעילות ‘גרילה תרבות’ לאחר מחאת קיץ 2011? לטעמי יש לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא כי ‘גרילה תרבות’ הייתה חלק מהגל החברתי בישראל שקם למחאה זו וגם הביא אותה – כייחול חברתי למחאה חברתית, ליציאה לרחובות ובעיקר להעצמה אזרחית רחבה. במובן זה ‘גרילה תרבות’ לא הייתה לבד והתקיימה במקביל אל מחאות חברתיות וגורמים פוליטיים נוספים. מחאת קיץ 2011 הביאה למיצוי של המחאות הללו ביציאתם של מיליון ישראלים לרחובות והקמת המוני אוהלים ברחבי הארץ. בין אם הצליחה המחאה או לא, היא הייתה הפרצות של רגשות, דרישות וצרכים שקשה לשחזר. וכזו שמוצתה לאחר מחאת קיץ 2011. בעיקר, דעיכת השאיפה למחאה שנבעה בין השאר מהאכזבה הגדולה מכך שתוצאות מחאת קיץ 2011 לא היו אותה מהפכת צדק חברתי מעורפל וכוללני, אשר למעשה לא יכולה להתגשם אלא בחלומותיהם של כמה מרקסיסטים או נאיבים.

הסיבה השנייה היא אופייה של הקבוצה ושל חבריה שהחלו כמשוררים צעירים ולא מוכרים שזקוקים לבמה חדשה לשירה ולאחר שנים בודדות רבים מהם הפכו למשוררים בולטים  ובעלי נוכחות בעיתונות, בתקשורת בכלל ובעולם השירה והספרות. הם התבגרו – וקבוצה כ’גרילה תרבות’ יש בה מן המחאה הצעירה שמבוגרים יכולים, לרוב, רק להצטרף אליה ולא להיות יוזמיה.

בסיפור של ‘גרילה תרבות’ יש מן התקווה, ההצלחה והייאוש. התקווה שבהקמת קבוצה שתאתגר את המציאות, ההצלחה שבהקמת דור חדש של משוררים והשפעה על עולם השירה, והייאוש מכישלון המחאה ואפילו מכך שכלל לא ברור אם הייתה לקבוצה זו השפעה ממשית על סדר היום הציבורי בישראל. ייאוש זה מקבל משנת תוקף כשרואים את מי שנחשבים כממשיכי דרכה של קבוצה זו ואת הבחירה של משוררי המחאה, של המשוררים הפוליטיים בעמדה שאינה אלא עמדת שוליים שלא יכולה וכבר לא מתיימרת לשנות מציאות – אלא רק לעמוד כליצן חצר מול עולם שכבר אין למשוררים כל שאיפה להשפיע עליו.

Standard
Uncategorized, היסטוריה, מאמרים עיתון 77, ספרות ושירה

הכיוון מזרח – נושאי הלפיד ופורצי הדרך

הופיע: עיתון  77 – גליון 387 – אדר תשע”ו  פברואר-מרץ 2016 

העיסוק בשירה המזרחית הוא הבון-טון החדש של השירה העברית. בין תומכים נלהבים ומתנגדים יצריים, כדאי לזכור את הדרך שעשתה שירה מזרחית בעשרות השנים האחרונות. החל מזמן בו בודדים היו המשוררים שהזדהו כמזרחים, ועד היום כשהמשוררים המזרחים הצעירים הם המוכרים יותר לציבור הישראלי.

ארבעה ספרים פורסמו עד כה על שירה מזרחית בשנים האחרונות: כאב השורשים הכפולים של רחלי אברהם איתן (עקד 2008), מה זה להיות אותנטי של יוחאי אופנהיימר (רסלינג 2012),  אפשרות שלישית לשירה של קציעה עלון (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011), שושנת המרי השחורה, גם הוא של קציעה עלון (מודן הוצאה לאור והוצאת משרד הביטחון 2014). ובנוסף שני כתבי עת בולטים עסקו בשירה זו, או לכל הפחות נתנו לה במה משמעותית – האחד הוא אפיריון, השני הוא הכיוון מזרח.

הכיוון מזרח הוא כתב העת הבולט והמשמעותי יותר מבין השניים – הן מבחינת התקבלותו הציבורית, הן מבחינת התקבלותו בעולם השירה והספרות והן מבחינת רמת ההשקעה בעריכת הגיליונות ואף בעיצובם. ככתב עת שהחל לצאת בשנת אלפיים, הכיוון מזרח היה חלק מהתפרצות כתבי העת החשובים שהחלו לצאת בתחילת-אמצע העשור הקודם (שהבולטים בהם הם מעין, הו! ומטעם). אלו סימנו את ההתפרצות הגדולה שחלה בעולם השירה הישראלי וכללה גם את פעילות גרילה תרבות וצמיחת אופני שירה חדשים ומחודשים, כמו גם חדירת נושאים חברתיים ופוליטיים אל השירה העברית בצורה משמעותית ורחבה יותר מאי פעם.

הכיוון מזרח הוקם על ידי יצחק גורמזאנו גורן בשנת אלפיים, לאחר שיחה עם רוני סומק בה אמר כי יש צורך בבמה לכותבים מזרחים. באותה עת הבמה היחידה שהייתה שמורה לכותבים מזרחים הייתה כתב העת אפיריון, שהקים ארז ביטון בשנת 1982 ואותו ערך יחד עם אשתו רחל. אפיריון היה עשיה מבורכת של ביטון עד לשנת 2013 בה הפסיק לצאת, אך מעולם לא יצא מהנישה הקטנה והביתית. חשוב לציין, לא משום שהיה מדובר בכתב עת “מזרחי” או של יוצר מזרחי, אלא פשוט משום שישנם לא מעט כתבי עת שתפוצתם מועטה, עריכתם מעט רופפת ועיצובם בסיסי. יש לציין כי התקיימו משך השנים כמה כתבי עת ספרותיים שעניינם תרבות, זהות או מסורת מזרחית – אך אף אחד מהם לא האריך ימים או זכה למקום תרבותי כמו אפיריון וודאי שלא כמו הכיוון מזרח. אפשר למנות ביניהם כמה כתבי עת קהילתיים כמו כתב העת ‘אפיקים’ שערך יוסף דחוח-הלוי, הביטאון ‘נהרדעא’ שהוציא מרכז מורשת יהדות בבל, או כתבי העת המוכרים פחות ‘הד המזרח’ ו’מערכה’.

כך שלמעשה הכיוון מזרח יצא לאור במציאות בה לא הייתה בימה לשיח מזרחי ספרותי ער. זאת כשתפיסה של זהות מזרחית כבר הייתה חלק מהשיח הציבורי תודות לפעילות הקשת הדמוקרטית המזרחית וחבריה בהם, בין השאר, יצחק גורמזאנו גורן, סמי שלום שטרית, יצחק ספורטא, הנרייט דהאן-כלב או ויקי שירן – כולם היו שותפים, לפחות בפרסום כתביהם, בכתב העת. עמותת בימת קדם, בה פעל גורמזאנו גורן, הפכה למוציא לאור של כתב העת והשם “הכיוון מזרח” נבחר לא רק כדי להראות את היותו בימה לספרות, שירה ותרבות מזרחית – לתפיסתו של גורמזאנו גורן, מעין סוכן תרבותי של תפיסות הקשת הדמוקרטית המזרחית, אלא גם כתפיסה ישראלית של היות חלק מהמזרח התיכון.

את חמשת הגיליונות הראשונים ערכו יצחק גורמזאנו גורן ודורית מקלף, אתה עבד בתיאטרון של עמותת בימת קדם. לאחר מכן עבר גורמזאנו גורן לתפקיד העורך ההראשי ואת הגיליון השישי ערכה קציעה עלון, אליה הצטרפה דליה מרקוביץ’ לחמשת הגיליונות שלאחר מכן. את גיליונות 12 עד 15 ערכה בת-שחר גורפינקל-גורמזאנו (בתו של יצחק גורמזאנו גורן) יחד עם  מתי שמואלוף. בגיליון 14 של כתב העת שעסק בזהות היברידית הצטרף לעבודת העריכה עומרי הרצוג, והחל מגיליון 16 עזב מתי שמואלוף ועורכי כתב העת היו בת-שחר גופרינקל-גורמזאנו ועומרי הרצוג. מעת לעת הצטרפו עורכים אורחים אל כתב העת, כגילוי נאות משמח, הייתי ביניהם יחד עם שותפי ליצירה באותה עת, שלומי בן-עטר ויחדיו נרתמנו לעריכת גיליון 25 של כתב העת שעסק במוזיקה מזרחית. עד כה יצאו עשרים ושמונה גיליונות של כתב העת, את האחרון שבהם, על תרבות הלאדינו, ערכה ד”ר סוזי גרוס.

כל אחד מגיליונות הכיוון מזרח נגע בנושא אחד. ניתן היה לראות את ההבדל בין העורכים השונים בבחירה במיקוד בנושאים. למשל תחת שרביט העריכה של שמואלוף ובת שחר גורפינקל גורמזאנו בחרו נושאים מהתרבות הפופולרית כמו כדורגל, או יצירות קומיקס וגם נושאים שהזהות המזרחית היא חלק אינטגרלי בהם כמו גיליון על זהות היברידית בישראל (שיצאה כמעט במקביל לאסופה ‘תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (הוצאת עם עובד, 2007. עריכה: נפתלי שם-טוב, ניר ברעם ומתי שמואלוף) שעסקה בדיוק בנושא זה) או גיליון שהוקדש כולו ליצירתו של ארז ביטון, כניסיון לכבד את המשורר ביטון כמו גם לרענן את נוכחותו בתודעה הציבורית הישראלית. תחת שרביט העריכה של קציעה עלון ודליה מרקוביץ’ נבחר כיוון שכלל עיסוק בפמיניזם המזרחי, כמו למשל בגיליון 11 שנקרא “לקרוא כאישה מזרחית” כמו גם ניסיון להכניס את השיח האומנותי אל תוך השיח המזרחי.

במה חשיבותו של הכיוון מזרח? בכמה היבטים. ראשית, כתב העת שימש במה לשיח ספרותי סביב הזהות המזרחית. כך אפשר ליוצרים שונים לזהות עצמם כיוצרים מזרחים, או לכל הפחות להביע את היבטי זהותם המזרחית גם אם לא הגדירו עצמם כיוצרים מזרחים דווקא. אפשר למנות למשל את המשוררת נוית בראל או המשורר אלי אליהו בין אותם משוררים שאינם השמות הראשונים שעולים על הדעת כשנאמר המושג “שירה מזרחית” אך יכלו לכתוב בדיוק על זהות זו בבימה שאפשר כתב העת.

שנית, קיומה של בימת שיח ספרותי משמעותית, אפשרה את שימורו והעצמתו של שיח הזהות המזרחי כלגיטימי, רצוי אפילו.

מתוך כך, הכיוון מזרח היה נושא לפיד או פורץ דרך שקיומו המתמשך אפשר לרבים לגלות את זהותם המזרחית, לשכלל אותה אך גם לייצר זהות חדשה ובלתי קשורה ישירות אל הכיוון מזרח. כך למשל מתי שמואלוף שהיה מעורב בעריכת כתב העת הוא מהראשונים לזהות את פעילותה של עדי קיסר שהקימה את קבוצת ערספואטיקה.

מצער שדווקא בעת הזו הכיוון מזרח עבר כמה שנות דעיכה בהן כמעט ולא הופק או הופץ, זאת בשל קריסתה של עמותת ‘בימת קדם’ ששימשה כמו”ל כתב העת. עם זאת, מסתמן כי בעתיד הקרוב יחזור כתב העת לצאת לאור, בעיקר בשל התעקשות מייסדו – יצחק גורמזאנו גורן שממשיך לשמש כעורכו הראשי של כתב העת שעבר לפעול באמצעות עמותת “אחותי – למען נשים בישראל” בניהולה של שולה קשת.

הכיוון מזרח היה כתב עת שהייתה דרישה ליציאתו לאור – בעיקר בקרב הקהילה של קוראי כתב העת והכותבים בו. קהילת האינטלקטואלים שעסקו בנושא הזהות המזרחית. קהילה זו הייתה בדיוק הקבוצה שבמפגשים, שיחות, מאמרים, סיפורים קצרים ושירים (שרבים מהם התפרסמו בכתב העת או באו בו לידי ביטוי) ניסחה את הזהות המזרחית החדשה.

כחלק מניסוח זהות זו נכללו היבטי זהות והיבטי פעילות שהגיעו מפעילות הקשת הדמוקרטית המזרחית, דרך הקהילה האינטלקטואלית שסביב הכיוון מזרח ואל המשוררים המזרחים הצעירים. בהם הפמיניזם המזרחי, מאבק ילדי תימן החטופים, מאבק הקרקעות המשמעותי שהביא לבג”צ הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית וגם, ומעניין ביותר, נטיית המשוררים הללו אל הכיוון הפוליטי השמאלי החל מנטייה אל השמאל המתון (כמו אצל רוני סומק או ארז ביטון) ועד לשמאל רדיקלי למדי ואל תפיסות של שותפות זהות בין המזרחים לערבים והזהות היהודית-ערבית. נטייה זו של המשוררים המזרחים מעניינת בעיקר לאור האמונה העממית (שקיבלה לא מעט אשרורים בשלל סקרים לפני ואחרי מערכות בחירות כלליות) על נטייה ימינה של הציבור המזרחי בישראל, נטייה שאותה ניסה להסביר סמי שלום שטרית: “המזרחי חייב להפגין שנאה פומבית לערבי ולמזרח (נגד עצמו בעצם), ולהחצין סממנים יהודיים ומערביים (מגן דוד על הצוואר והבהרת השיער למשל) כדי לזכות בישראליות שוויונית. זו מעין הוכחת נאמנות לאומית מתמדת שהאשכנזי פטור ממנה.” (סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 1948־2003 (תל אביב: עם עובד, תשס”ד 2004).

בין אם שטרית צודק או טועה  בהסבר לנטייה ימינה, העובדה שהמשוררים המזרחים – הצעירים יותר ופחות, הם בעיקר אנשי שמאל נובעת לא מעט מההשפעה האדירה של אינטלקטואלים מזרחים על השירה המזרחית, אינטלקטואלים שעמדותיהם עמדות שמאל שגובשו והוגדרו דרך שלל ארגונים במהלך השנים – כשהעיקרי בהם הוא הקשת המזרחית הדמוקרטית, ומשם חלחלה אל כותבים אלו דרך המקום שהיה הבמה העיקרית, כמעט היחידה, לספרות ושירה מזרחית משך שנים ארוכות – כתב העת הכיוון מזרח.

Standard
Uncategorized, מאמרים עיתון 77

אישה בורחת מוויכוח

מופיע במקור: עיתון  77 – גליון 387 – אדר תשע”ו  פברואר-מרץ 2016 

כשפרצה הסערה “הספרותית” האחרונה שהתעוררה בדצמבר 2015, סביב אי הכללתו של הספר גדר חיה של דורית רביניאן ברשימת הספרים המומלצים ללימודי ספרות, בחרתי, כמובן מאליו, את צד המגינים על הספר. הסיבה לכך פשוטה ותקפה תמיד – שמירה על חופש הביטוי והחופש האמנותי. ודאי במקרה זה, נוכח הטיעון שהספר עלול לעודד “התבוללות”. כלומר טיעון מופרך, שכל כולו תוצר של פראנויה פוליטית בעלת סממנים מקרתיסטיים ושוביניסטיים אם לא ביזאריים. במובן זה שיחק הספר תפקיד בזירה הפוליטית הסוערת כחלק מהשיח הציבורי המנסה להשתיק נבחרי ציבור, אנשי רוח ופעילות ארגוני חברה אזרחית. לקחתי חלק בהגנה על הספר בטרם קראתי בו ולו מילה אחת, פשוט משום שזה הדבר הנכון לעשות, ואיני חוזר בי.

אבל לאחר קריאה בספר השאלה העולה לדיון היא שאלת ההמלצה מלכתחילה: מדובר לדעתי בספר שרמתו אינה מספקת, ששפתו דלה ועלילתו רוויה קלישאות. למעשה, העובדה שהספר המדובר הגיע לאן שהגיע (הספר הומלץ לקריאה בתוכנית לבגרות מורחבת מטעם ועדת מקצוע הספרות ואף נמנה בין זוכי פרס ברנשטיין לשנת 2015) מעידה בעיקר על הידלדלות הרוח והרמה אינטלקטואלית של השוערים הספרותיים בישראל.

גדר חיה מספר את סיפור אהבתם של ליאת הישראלית היהודייה, וחילמי הפלסטיני המוסלמי, הנפגשים בניו יורק של חורף 2002-3. הרומן ביניהם נקטע במאי 2003, אז חוזרת ליאת לישראל, שיבה ידועה מראש, שהיא מזכירה שוב ושוב לאורך הספר. הספר מסופר כזיכרונותיה של ליאת מאותה תקופה, החל בהיכרותה המקרית עם חילמי, המשך בחודשי מערכת היחסים שלהם, וכלה בתל אביב לאחר שיבתה לישראל וההבנה כי הרומן בין פלסטיני מוסלמי לבין ישראלית יהודייה הוא בלתי אפשרי.

בצד החיובי אפשר לומר על הספר כי הוא קריא וזורם. מעין ספר טיסה נעים או ספר קליל לכמה ימי מילואים. את עשרות העמודים הראשונים קראתי מהר ודי בנעימים ובפגמים התחלתי לחוש כשבתי בת השנה ושלושה חודשים התיישבה לידי והתחלתי לקרוא לה בקול; אכן, נחמדה היתה ההפוגה מאיה פלוטו או מעשה בחמישה בלונים, אבל לעומת ספרי הילדים הקלאסיים הללו, גדר חיה התברר כמביך לקריאה בקול. הנה למשל קטע אופייני: “הוא השליך את המעילים על הספה, ולרגע נראה שאלה אנחנו שצונחים שם מחובקים ועייפים. אחר כך ניגש אל החלון והעלה אותו מעט, ‘אני אעשה לנו לשתות?'” (עמ’ 59).

הדימוי של מעילים כזוג אוהבים שרק נפגשו הוא קלוש, והמשפט שאומר חילמי מוגש, משום מה, כתרגום עילג מאנגלית לעברית. לא ברור מדוע בספר עברי אי-אפשר לכתוב בעברית תקינה?

בעיה נוספת היא שכמו יותר מדי ספרים בשנים האחרונות רביניאן מנסה לספר סיפור “ישראלי” ולשם כך נתלית בגודש קלישאות מייגעות. במקום סיפור אהבה מרגש בין שני בני אדם, יש לנו סיפור מתיש של מפגש בין-תרבותי של יהודייה וערבי האוחז במבחר סטריאוטיפים: תל אביב מול רמאללה, פגישה בעיר גדולה בארץ זרה, ציון של שמות רחובות בעת טיול רגלי באותה עיר גדולה, נבירה בהיסטוריה משפחתית קרובה, ציון השירות הצבאי ובעיקר התלבטויות מייגעות בעניין זהותם של הגיבורה היהודייה ואהובה הערבי. בציונים חוזרים ונשנים של סבתא ששונאת ערבים, והערבי שפעם פגש מתנחלים, והיא שבעבר חשבה איך להתגונן מפני ערבים, או הציטוטים המוכרים מדי של ‘אנשים עממיים באוטובוס מדברים על ערבים’: “בכלל לא נראה ערבי”, שמעתי את האשה משתוממת ואת הנהג מצקצק: “אלה הכי צריך להיזהר מהם-“. וכך זה ממשיך, בסיפור שכל כולו ניסיון לדבר על “המצב המורכב”. אפילו המילה “המצב” חוזרת יותר מדי פעמים בספר.

גם הדמויות דלות. למה ליאת וחילמי התאהבו? לא ממש ברור. אמנם היא חושבת שהוא נאה והוא חושב שהיא יפה, אבל איזה עניין רגשי יש להם זה בזה? איזה עניין אינטלקטואלי? וחמור מכך, גם הבעיות במערכת היחסים ביניהם אינן חורגות מתבנית היהודייה מול הערבי/ ישראלית מול פלסטיני. מה עם איזו מתיחות שנובעת מהבדלי האישיות ביניהם? אלא שבספר הזה אין לדמויות אישיות של ממש.

חילמי הוא צייר, שלאחר שהצליח למכור כמה ציורים, נתקף בולמוס יצירה ומזניח את עצמו. במשך כמה עמודים הוא רק מעשן ומצייר וליאת חוששת לו, אבל בסוף הפרק אין עוד התייחסות לפרץ היצירה הזה. מדוע? למה לא לחקור את היחס שבין יצירה אמנותית לזוגיות? לבחון את המתח הנוצר מהגשמתו האישית של אחד מבני הזוג? אין בספר חקירה של עבודתו האמנותית ומשמעותה, אלא רק חזרה על כך שזה חשוב לו. היצירה שעליה הוא עמל נקראת “הילד החולם”, אבל לא ברורה משמעותה לגביו, וגם בהקשר של הספר כמכלול.

חילמי לפחות זוכה בציון יצירתו במהלך הספר. באשר לליאת, ידוע לנו שהגיעה לניו יורק לעסוק בתרגום מטעם מלגה יוקרתית, אך מלבד זאת ועוד אזכור לכך שהיא טורחת בכתיבת מאמר, אין פרטים נוספים על עיסוקה. האם היא מסופקת? האם היא משועממת? האם היא חוזרת לישראל כי ממתינה לה עבודה חשובה? האם היא חוזרת לישראל אף שלא ממתין לה אופק תעסוקתי כלשהו? הפרט החסר הזה מתחבר היטב עם עיצוב דמותה כפאסיבית וילדותית, שנמנעת מבחירה והדברים קורים לה כמעט באקראי.

אך הספר אינו מטפל בבעייתיות שבפאסיביות הנשית, אלא מציג מציאות שבה האשה נגררת אחרי האירועים ונתקפת דאגה לאחר שהם מתרחשים. מדכדך למצוא ייצוג נשי כזה ברומן שיצא בשנת 2015.

אפילו סיום הזוגיות לא נחקר לעומק. הקורא יודע כי ליאת תשוב לישראל בתאריך ידוע מראש, ובעצם היא אפילו לא מתייסרת בשאלת השיבה. אמנם היא מתגעגעת אל חילמי, אבל אינה מטילה ספק במעשה: יש לה משפחה בישראל והיא רוצה לחזור למשפחתה. אבל מדוע לא לייצר קונפליקט פנימי סביב הבחירה לשוב לישראל? מדוע להסתפק בקונפליקט הישראלי-פלסטיני ללא התלבטות רגשית נוספת של הדמויות כפרטים וגם ביניהן?

לאחר סיום הזוגיות, מגיע פרק קצר (ומיותר) על חייה של ליאת בתל אביב וחייו של חילמי ברמאללה. זהו סיום טרגי שאמור להעצים את תמת הפרידה, אך הוא עשוי בצורה מוגזמת וגם צפוי מראש. הגודש בתיאור מותו של חילמי הופך אותו לאירוע מוגזם, כמין סרח עודף, שנועד לסחוט עוד טיפת רגש מהקוראים.

אפילו המתח הישראלי-פלסטיני שבספר מעובד באופן לא מספק. מחד, זה המתח העיקר והנוכח בספר. מאידך, הוא לא נידון לעומק. בסצנה חשובה לכאורה, שבה מתווכחת ליאת עם אחיו של חילמי, זהו ויכוח בין גבר עקשן שרוצה לנצח בכל מחיר לבין בחורה שבורחת מהוויכוח, ללא דיון, אף לא רופף, בסוגיות שעלו ומשמעותן לדמויות השונות. ושוב יש כאן ייצוג מביך של נשיות חלשה ומובסת.

אחרי שנשים את הסערה הפוליטית בצד, גדר חיה הוא ספר חיוור למדי. מדובר בספר נעים לקריאה אך רדוד, והעובדה שזכה בפרס ברנשטיין מעידה גם על שיקול דעת רדוד של שופטי הפרס. ההמלצה עליו כמתאים ללימודי ספרות מוגברים מביכה. הספר לא היה צריך להיכלל ברשימת המומלצים לא בשל סוגיה פוליטית, והדיונים הפוליטיים המופיעים בו רדודים כאמור, יותר מאשר אוסף טורים אקראי של יאיר לפיד, אלא משום רמתו הספרותית. יש די ספרות עברית מרשימה, והעובדה שלאחר הסערה הפוליטית הבלתי מוצדקת שסבבה את הספר ציינו אותו כמה מבקרי ספרות כמעמיק ומשמעותי, מעידה כי עולם הספרות הישראלי מתקשה לשים את האצבע על ספרות איכותית של ממש.

Standard
מאמרים עיתון 77

משוררים בגן חיות

בערב שירה בו הייתי לפני איזה זמן, הקריאו כמה משוררים משיריהם וזמר מוּכּר שר משיריו ומשירי משוררים שכבר אינם בין החיים. הזמר שר שני שירים ואז עלה משורר ראשון. ניכר היה שהתכונן, הקריא משיריו הקצרים יותר, סיפר מעט על הרקע לשניים מהשירים שהקריא, מחאו לו כפיים והוא התבקש, על ידי מנחה הערב, להקריא שיר נוסף. כך אכן עשה

אחריו עלתה משוררת שניכר שלא התכוננה אפילו רגע אחד. דפדפה בספר השירים האחרון שלה, התלבטה בקול איזה שיר לקרוא – כך כל פעם מחדש כשהייתה צריכה לבחור שיר לקריאה. אחרי כמה שירים, הורתה לקהל למחוא לה כפיים וירדה מהבמה. המשורר שעלה אחריה הקריא שיר שכתב בעקבות ספרה של המשוררת, הקריא כמה שירים מספר שיריו האחרון וסיים בשיר שכתב באותו היום ממש

אף שמדובר במשוררים טובים, אפילו מוכרים. למרות המנחה הנעים והסימפתי ולמרות העובדה שככל שידיעתי מגעת כלל המשתתפים באותו אירוע קיבלו תשלום הוגן על השתתפותם בו – התעוררה בי תחושת מבוכה מלווה בשעמום. תחושה זו מלווה אותי במרבית אירועי השירה שאליהם אני מגיע, כצופה וכמאזין. מה מקור וסיבת התחושות הללו? בעיקר החפיפניקיות והסתמיות שמלוות רבים מאירועי השירה הללו

למרות ההשקעה הרבה באירוע, ואף שהיה מדובר במקום נעים ומסודר, והיה פרסום מוקדם וברור וחרף האווירה הנעימה, תוכן אירוע השירה הזה נותר לא מעובד וסתמי למדי. המנחה לא ידע אילו שירים יקריאו המשוררים, וגם לא אילו שירים ישיר הזמר. ניכר כי למעט אותו משורר ראשון, ולמרות השיר שהקדיש המשורר השלישי למשוררת השנייה, גם המשוררים עצמם לא התכוננו ולא ידעו, טרם אותו האירוע ממש, מה יקריאו בו

בנוסף, וזה חשוב מאוד, לא ברור מה הקונטקסט ומה האמירה שהתכוון לשדר אותו אירוע. זאת, מלבד העובדה הבסיסית הברורה שמדובר באירוע שירה, והוקראו שם שירים. הגיעו כמה משוררים, הקריאו כמה שירים. השירים נגעו בשלל נושאים, נכתבו בשלל סגנונות ולא ניכר היה שיש בין השירים או בין המשוררים איזה קשר שהוא, מלבד אמירות שלום מנומסות

למה הדבר דומה? להזמנה לתערוכת תמונות בגלריה שבה תמונה של מירו לצד תמונה של רמברנט, לידן תלויה תמונת האמצע מפנטהאוז האחרון ולצִדה תמונת בנו של האוצר, בן החמש, בציור ששרבט באותו בוקר. באמצע החדר עומד פסל רומי, או פסל של תומרקין (המשול כאן לזמר, כדי שיהיה ברור) כי האוצר חושש שחובבי האמנות שיבואו לתערוכה ישתעממו מצפייה בתמונות דו-ממדיות בלבד, ולכן ראה לעצמו להעמיד פסל אחד לפחות בתערוכה

כאילו עצם העובדה שהתכנסו כמה כותבי שירים והם יקריאו משיריהם אחד אחרי השני, כאילו זאת סיבה מספקת לערוך ערב כזה ולצפות שיגיעו אליו אנשים. האומנם? יש יהירות גדולה, מעורבת בעליבות, ובעיקר חפיפיות גדולה בחוסר ההכנה לקראת מרבית אירועי השירה בישראל, כולל “העשירים” יותר והמוּכָּרים יותר

יהירות משום שמטרת הערב איננה שיוקראו השירים, אלא שישמעו, יזכרו, יבינו, יתעניינו בהם. כמה באמת ניתן לזכור, לקבל, להבין מתוך שלושים או חמישים שירים שונים של משוררים שונים, שאין ביניהם כל חוט מקשר? מעט מאוד אם בכלל. משורר, משוררת ומנחה שלא חושבים מה יקבל הקהל, מה יישאר אצל הקהל, מה ירגיש מי שיושב בקהל, יבין, יזכור, כל אדם בקהל בשבתו בערב ובצאתו מהערב – נראה שהם מזלזלים בקהלם

לכאן מתקשרת גם העליבות. עליבות משום שמרבית המנחים ומרבית המשוררים אפילו לא מעזים לחשוב על אמירה משמעותית, בטח לא כזאת שתקיף אירוע שלם, שתעביר תחושה, רעיון, ערכים שיש מי שעומד מאחוריהם. הם אינם מעזים לייצר דיון משמעותי באירוע, כחלק מממנו. הם אינם מעזים לרצות, לתכנן, להתכוון, לייצר בערב השירה אמירה משמעותית

העליבות היא גם הנוהג להזמין זמר, באשר הוא זמר, לאירועים אלו. לעתים נדירות ראוי להזמין זמר שישיר שירים רלוונטיים, זמר שיהיה איכותי ושהיותו מוכר תסייע למשוך קהל. אבל מקובל להזמין זמר גם אם אינו מוּכר (ומן הסתם אינו מקדם את האירוע), לא איכותי במיוחד, ושיריו אינם רלוונטיים לאותו האירוע. האמת, זה אולי טעם אישי, אבל במרבית אירועי השירה בהם נכחתי, הזמרים גרעו. באירוע שירה ירושלמי אליו הגעתי לפני כמה חודשים, הקריאו שירה יוסף עוזר המצוין וארז ביטון המעולה – מעולה עד כדי כך שלהקשיב לו מקריא משיריו היא חוויה מעוררת התרגשות, אהדה ואפילו יראה. אחריהם עלה זמר לא מוכר בעל קול לא נעים, שירים לא מעניינים ולחנים שטוחים. המנחה חשש כנראה שרק שירה תשעמם את האנשים שהגיעו לערב שירה. כמובן, התוצאה הייתה שהקהל כולו השתעמם ונע בחוסר נוחות כשהזמר שר

הזלזול בשירה הוא משום שבסופו של ערב כזה אין שירה הנותרת עם המאזינים, עם הקהל. אולי יש כסף העובר אל חשבון הבנק של המשוררים. אולי יש גם תמריץ קטן לאגו, יש גם מחיאות כפיים, שניתן להמשיל ללייקים מתוך חמלה. אבל אין דיון, אין זיכרון של שיר או של שירים. זר אם יגיע לערב כזה (והעובדה שאין הרבה זרים שמגיעים לערבים כאלה צריכה להטריד כל מי שמארגן אירועי שירה) לא יזכור אף שיר ואולי אף יזלזל במשוררים ובשירתם. ובצדק, מה עשו המשוררים כדי שאותו זר ימצא עצמו באירוע השירה? שיתעניין בשירה? שירצה לשמוע עוד? קבוצת גרילה תרבות נהגה משך שנים ובשלל אירועים לקיים הפגנות שירה ספונטניות או ספונטניות למחצה. באירועים אלו ההקראה הייתה חופשית, לעתים הוקראו שירים במגאפון. היו אז שביקרו אותם על כך. האירוניה היא שהמבקרים אמנם הקריאו שירה באולמות ובחדרים סגורים, עם מערכת הגברה ובאירועים שלעתים פורסמו שבועות וחודשים מראש, אבל בדרך כלל לא תוכננו בשקידה או בקפידה יותר מאותן הפגנות שירה ספונטניות. למעשה, דווקא באותן הפגנות ספונטניות, החופשיות, השחרור, הקלילות והפתיחות היו חלק מהותי וערכי מהאירוע. בעוד שבאותם אירועי שירה באולמות סגורים זו הייתה בעיקר חפיפניקיות מעורבת בפלצנות

אופנה שהחלה לחלחל בעקבות אותם אירועי שירה של גרילה תרבות היא אופנת הקראת השירה במקומות “לא צפויים”, לרוב מקומות פתוחים וציבוריים. בעוד שבאירועי גרילה תרבות היה מדובר בהפגנה, ולכן הציבוריות הייתה חלק מהאירוע, במקרים הנפוצים בשנים האחרונות מדובר בלא יותר מגימיק. איזו תועלת אמיתית יש בהקראת שירה בכניסה לסופרמרקט מקרי בלילה קר? מי בכלל מסוגל להקשיב לשירה המוקראת שם? רבִּים מעדיפים לעזוב, או מלכתחילה לא להגיע, בשל הקור, הרעש וחוסר הנוחות. העוברים ושבים אפילו לא יודעים שהיה כאן אירוע. אז בשביל מה זה טוב? בשביל הגימיק. כדי שיוכלו אחר כך להגיד “הקראנו שירה בסופר/ גן חיות/ תחנת דלק או נמל תעופה. כבר עדיף לעשות כמו הפינק פלויד ולהופיע בתיאטרון ריק. וזו הייתה, אגב, הופעה שבהקלטה שלה צפו יותר אנשים מאשר אלו שנכחו בכל אחד מאירועי השירה שאי פעם היו בישראל

 

התפרסם בעיתון 77, גיליון 374, ניסן-אייר תשע”ד, מרץ-אפריל 2014

Standard
מאמרים עיתון 77

משוררים קטנים

שירה מצוינת נכתבת בישראל ובעברית. כך היה גם בשנה החולפת בה פורסמו שירים מצוינים, יצאו לאור ספרי שירה משובחים (כמה ספרים טובים מאד, עולה על כולם ספרו של אלעזר גרנות “שקיעה רכה”) וכמובן שזה אומר שיש לנו כמה משוררות ומשוררים מעולים. כך שלקרוא שירה עברית משמח, ולכתוב עליה גם. אבל לכתוב על עולם השירה העברית מביך למדי

לכאורה שנת 2013 הייתה שנה מצוינת גם לעולם לשירה. עוד ועוד הופעות של משוררים באמצעי התקשורת (גם אם מרביתם אירועים שאין ביניהם ובין איכות השירה דבר. כך במקרה דניאל עוז והפייסבוק, נועם פרתום והשירה המינית ולמעשה, אפילו חבורת ערספואטיקה), הבחירה במשוררים כמי שיופיעו על שטרות הכסף החדשים של ישראל וגם לא מעט כתבות, מאמרים וספרים הדנים בשירה ובמשוררים. כל אלו יחד עם הופעתם של כמה ספרי שירה מצוינים בשנה החולפת

מחד ארבעה משוררים משמעותיים בעולם השירה ולכלל הציבור אשר יופיעו על שטרות הכסף של ישראל. עד לפני כמה שנים קשה היה לדמיין טקסי יום זיכרון בלי שיוקרא בהם “מגש הכסף” למשל. נכון, כולם אשכנזים מתחום המושב. היה ראוי לפעול אחרת, אבל, לא כדי להתעלם מהדיון העדתי החשוב, באמת מדובר בארבעה משוררים שמעמדם הפואטי והציבורי אדיר. ראו את שטף הכתיבה והפרסומים על אלתרמן בשנים האחרונות (ואפילו בשנה האחרונה). בנוסף, העובדה שמדינת ישראל בחרה משוררים בלבד לשטרות הכסף – אפילו במקום סופר זוכה נובל, היא נקודת זכות למדינה ולשירה

אך מאידך, משוררת שלאחר שהקריאה כמה שירים מלאים תכנים מיניים לפני תלמידי תיכון, ובמקום להגן על שיריה (שכתבה וקראה בעצמה, ללא אקדח מכוון לרקתה) יצאה אל עיתון ידיעות כדי לומר שהיא בכלל לא התכוונה, אלא שמורה (גבר, כמובן) הוא שאמר לה לעשות זאת. כך הפכה עצמה לקורבן בפרשה על שמה

כך גם קבוצת “ערספואטיקה” שאין כל תואם בין הרלוונטיות המועטה וחוסר החדשנות של השירים הנכתבים על ידי חבריה ובין הפמפום הבלתי פוסק של שיריו של רועי חסן מעל דפי עיתון הארץ. נראה, למרבה הצער, שעורכי “תרבות וספרות” מצאו לעצמם גלדיאטור מזרחי חדש שבמזל כותב שירה. כך הם יכולים להשתמש בפרובוקציות מפרי עטו כדי לייצר דיון עדתי בישראל של היום. דיון שהוא ברמת תכנית ריאליטי, אבל “השירה” שבו מקנה לו נופך של אמירה תרבותית, אומנותית

כל זה קורה כשהרבה מהמשוררים הם כותבים פוליטיים, חלקם טובים למדי. חלקם החלו לכתוב שירה בעלת מאפיינים פוליטיים, חברתיים, עדתיים רק בשנים האחרונות – כאופנה שפרצה עקב המחאה החברתית של קיץ 2011 וכמובן, הבימה שנתנה לשירה כזו קבוצת גרילה תרבות כמו גם כמה כתבי עת. אבל, בעיקר, מדובר בשירה הרלוונטית יותר, החשובה יותר ולמעשה המתבקשת ביותר בישראל (ואולי בכל מקום). אבל זה לא מספיק

עם מי מתעמתים משוררים היום? למעשה כמעט עם אף אחד. המאבק הפוליטי הגדול של קבוצת משוררים בתקופה האחרונה הוא מגזרי במובהק – תשלום למשוררים בבית ביאליק. זה מאבק מוצדק, טוב שישלמו מאשר שלא ישלמו, ועדיין לא כך בונים שירה טובה ולא כך בונים תרבות משמעותית. כך בוודאי שלא בונים מעמד משמעותי לשירה ולמשוררים

גם אלו המפרסמים שירה פוליטית לרוב נמנעים מעימותים. חלקם פונים אל הרגש הבסיסי שלנו אל מול סבל אנושי, כך למשל הבחירה הקלה בילדי העובדים הזרים או ילדי מבקשי המקלט מאפריקה כמושאי שירים רבים. אחרים כותבים שירה פוליטית בדיוק בבמות בהן יסכימו אתם. זו לא חוכמה לכתוב בגנות הכיבוש ב’מטעם’ (כשהיה קיים), באתר הגדה השמאלית ואפילו לא מעל דפי ‘הארץ’

אין לי חיבה גדולה ליצירות קבוצת “ערספואטיקה” אבל הם לפחות מצליחים לעצבן את הרבים. זה חשוב. אם כי, גם הם נמנעים מלהעביר בקורת כלשהי על כותבים מזרחים אחרים ובקורתם מופנית אך ורק אל הכותבים הרחוקים מהם – מבחינת קבוצת ההתייחסות, כנראה כי קשה יותר להתעמת עם חברי קבוצת ההתייחסות של עצמך. אך לא ברור מה הרלוונטיות של קבוצה כ”ערספואטיקה” שנים אחרי ארז ביטון, ויקי שירן ועד למתי שמואלוף ואלמוג בהר. עימות ברמה הפואטית היה מבהיר זאת. היה ראוי לנהוג אחרת ויש להעריך, למשל, את המשורר יוסף עוזר שבספר שיריו “עמק יזרעאל ירושלים” מרשה לעצמו להיות בקורתי כלפי שירה מזרחית, כלפי האמונה הדתית וכלפי ההתיישבות העובדת וירושלים כאחד. אך יש מאלו דוגמאות ספורות בתוך החנפנות והקטנות שהשתלטו על עולם השירה הישראלי

אפילו משוררים שניתנה להם הבימה לבקר שלא דרך השירה נמנעים מאמירות ביקורתיות מדי. למשל המשורר הפוליטי מאד מתי שמואלוף, שכשעוד היה בארץ, היה אחראי לכמה שירים ולכמה פעילויות מעניינות של גרילה תרבות, במאמרים ב’ישראל היום’ היה רך בהרבה ונינוח בהרבה מאשר בשיריו הפוליטיים

שמואלוף, הפעיל, בעל האמירה, הוא הדוגמה הטובה והחיובית. זאת לעומת הריאקציונריות העבשה של משוררי החריזה המחודשת שלעיתים קרובות קוראים קריאות נגד כלפי כל אמירה פוליטית או שירה פוליטית. כמובן שחזרתם אל מקצב שיריהם של אלתרמן, שלונסקי, אצ”ג או ביאליק נדמה בעיניהם לאמירה פואטית בלבד. זה מוזר מאד כי מדובר בכמה מהמשוררים היותר פוליטיים שכתבו בעברית

בצדק כורכים את מעמד השירה במעמד המשוררים. אך מאבק שכל תכליתו עוד תקציב (בוודאי אם הנמען הוא מפעל הפיס. כשמשוררים כמהים לקבל פרס או תקציב ממפעל הימורים זה לא תורם במאומה למעמדם, יוקרתם או יושרתם) הוא מאבק מגזרי וקבצני על כסף שילך לכיסם של מעטים, ויורכב מסכומים קטנים מאד

המאבק האמתי העומד בפני המשוררים הוא על דמותם, על דמות השירה. משוררים לא רוצים להתעמת. לא עם חבריהם המשוררים, לא עם נתח הציבור שאליו הם רואים עצמם שייכים. כדאי ללמוד מכמה מכותבי הפרוזה, שם, רק מבין הצעירים יותר ניתן למנות את ניר ברעם, אסף ענברי או סייד קשוע. כולם מרשים לעצמם להתעמת עם הקהילה שאליה הם שייכים – ענברי עם הקיבוצניקים, קשוע עם ערביי ישראל וברעם עם השמאל הישראלי

ייתכן שהחשש מאבדן קוראים, או מאבדן במות לפרסם את שירתם, מביא את מרבית משוררי ישראל להימנע מלומר אמירות שיעמתו אותם עם קהל המשוררים, עם קהל קוראי השירה או עם הקבוצה הפוליטית אליה הם רואים עצמם משתייכים. זה הגיוני. לא נעים לבקר חברים, ידידים ומכרים. אך זו עוד דוגמא להשתלטות הברנז’איות, החנפנות ולכן הקטנות על עולם השירה

כל עוד לא ירשו לעצמם די משוררים להתעמת בעימותים אלו, נמשיך לראות את הדיונים המשמימים על “מעמד השירה היום” במקום להתגאות (או, לא פחות טוב, להתעצבן) כשאנו רואים משורר שהפך לדמות ציבורית משמעותית

 2014 פורסם במקור בכתב העת “עיתון 77” בגיליון 373, שבט-אדר תשע”ד ינואר-פברואר  

Standard