הכיוון מזרח

זהות ופוליטיקה בזמר המזרחי

העיסוק הבלתי פוסק במוסיקה המזרחית משקף שאלות רבות, שנוגעות בהגדרה המורכבת של “מוסיקה מזרחית” ובשיח על מרכיבי הזהות והפוליטיקה הסובבים את הזמר המזרחי. “מוסיקה מזרחית” אינה מוגדרת על פי סגנון, מילים או לחן. היא קודם כל עניין חברתי; עניין של זהות וקהילה. מכאן אפשר לשאול, מדוע המוסיקה המזרחית הוגדרה והובחנה ככזו מלכתחילה? מה מאפשרת הגדרה זו ומה היא משרתת?

המוסיקה המזרחית קופחה. הממסד התקשורתי נתן, במשך שנים ארוכות, במה מינורית לכל מה שסווג כמזרחי, ולמעט התכנית “על הדבש ועל הכיפאק” בגל”צ וכן “פסטיבל הזמר המזרחי” (שהיו במה, אך גדורה היטב), מוסיקה זו ספגה בעיקר התעלמות. לכן בלתי אפשרי לנתק את האפליה החברתית-ממסדית מזו המוסיקלית, ובלתי אפשרי לנתק את היחס למוסיקה המזרחית היום מזיכרון אותה אפליה. גם היום, כשהזמרים מזרחיים ממלאים את קיסריה או כשהם מושמעים בתחנות הרדיו וערוצי המוסיקה, זיכרונה עדיין לא נמוג.

כותבי המילים למוסיקה המזרחית יכולים להיות יוסי גיספן, אביהו מדינה וגם עוזי חיטמן, שלמה ארצי או נתן אלתרמן (השיר “חנה’לה התבלבלה”, של להקת “צלילי הכרם”), אך מעניין לראות כי אנו לא מכירים זמר מהזמרים המזרחיים שמוצאו “אשכנזי”. גם עתה, כשרבים מהזמרים הם בני הדור השלישי או הרביעי בישראל, עדיין זמר מזרחי חייב להיות “מזרחי”. כשערן צור ביצע את השיר “אלינור” הוא לא הוכר כזמר מזרחי, כך גם כשדני סנדרסון ביצע את “מה הדאווין שלך”. הוא הדין באלון אולארצ’יק עם “היא הולכת בדרכים” (שבמקור יועד לעופרה חזה שוויתרה על ביצועו), ועם “בן בסט” (שניהם מאלבום הסולו הראשון שלו “אולארצ’יק”), או בירדנה ארזי באלבומה “דמיון מזרחי” (שבא שנים אחדות לאחר “שירי תימן” המצליח של עופרה חזה, שגם היא, יש לציין, כמעט שלא הוכרה כלל כזמרת מזרחית). בוודאי שאין הדבר רלוונטי לבני בשן ולהקת “בום פאם” בשיר הסאטירי (שנראה שחייב להיות סאטירי) “את אחלה חמודה”. מדוע את מילות השיר יכול לכתוב אדם מכל מוצא שהוא, אך המבצע חייב להיות מוכר בתור “מזרחי” כדי שייחשב השיר למזרחי?

הזרם המרכזי בז’אנר המזרחי להבנת התופעה הוא ה”פופ הים-תיכוני”. הסיבה לכך אינה נובעת מכך שמדובר בזרם האיכותי ביותר, או במייצג האותנטי של הזמר המזרחי, אלא כי הוא הפופולרי ביותר בישראל היום. זמריו הם המרוויחים הגדולים מבחינה כלכלית והמופיעים ביותר בישראל, ועל פניו נראה לפחות כי הוא זה ששבר את החומות שפעם היו לזמר המזרחי (דוגמה טובה לכך היא זכייתם של אייל גולן ושרית חדד בתואר זמרי השנה של רשת ג’).. עם זאת, זמרי הפופ הים תיכוני והיוצרים שמאחוריהם מקבלים לעתים בקורות קטלניות ממבקרי מוזיקה, מבלוגרים ואף מפוליטיקאים.

אחת הסיבות לביקורת, היא התחושה כי בשני העשורים האחרונים, עם התעצמות הפופ הים-תיכוני, הלכו הטקסטים ואיבדו מהמשמעויות הרחבות והמורכבות שהיו טמונות בשירים בעבר. נראה כי הצורך להרוויח כמה שיותר ולפנות לקהל רחב ככל האפשר, הביא לוויתור על האלמנטים המזרחיים “האותנטיים”, ולהחלפתם באלמנטים מערביים, שיצרו את הפופ המיינסטרימי המזרחי. הפרדוקס הוא, שכאשר המוסיקה המזרחית יצאה לכאורה מתוך הגידור “המזרחי”, היא איבדה את יכולת האמירה המורכבת שהתקיימה בה בעבר. יש גם הטוענים כי הפופ הים-תיכוני כלל אינו מוסיקה “מזרחית” בשל היעדר מרכיבים שמאפיינים את המוסיקה הערבית המסורתית או המודרנית, וקיימים אצל זמרים מזרחיים אחרים.

האם הפופ הים-תיכוני אינו “מזרחי”? על פי השקפתנו, הוא “מזרחי” ולו משום שהזמרים, היוצרים, הקהל, המבקרים ואנשי התקשורת רואים בו ככזה. שלמה בר, אבי ביטר, אייל גולן, שרית חדד, עומר אדם ויאיר דלאל כולם נמצאים תחת הכותרת “מזרחים”. ולפיכך, השאלה המעניינת אינה מקורותיה המוסיקולוגיים-היסטוריים של המוסיקה המזרחית או מקורות השראתה, אלא מדוע יש צורך במוסיקה שתתויג כמזרחית. הרי כל אותם תתי-זרמים השייכים למוסיקה המזרחית יכולים היו לקבל הגדרות אחרות. ממש כפי שהרוק שמייצרים ברי סחרוף, רמי פורטיס וכנסיית השכל אינו מכונה מזרחי, כך יכול היה הרוק של זוהר ארגוב, ניסים סרוסי, הצ’רצ’ילים, האריות ואבנר גדסי פשוט להיקרא “רוק”; כך גם המוסיקה של שרית חדד, אייל גולן ודודו אהרון יכולה פשוט להיקרא “פופ”. אם כך, מדוע בכל זאת הקטגוריות הללו נשמרות?
יש לכך כמה סיבות:

א. המזרחים שהודרו ושסבלו אפליה מחפשים להוכיח את ניצחונם: העובדה שהפופ הים-תיכוני איננו המוסיקה ששמעו וביצעו הוריהם לא מעלה ולא מורידה דבר, זו מוסיקה מזרחית. העובדה שזמר מזרחי הוא זמר השנה, העובדה שזמרים מזרחיים ממלאים את קיסריה ונשמעים ברדיו הממלכתי ולא רק דרך הקסטות בתחנה המרכזית, היא ניצחון מתוק לאלו שחשו מופלים ולא פעם עדיין חשים כך. כך הצלחתו של “זמר מזרחי” היא הצלחת “המזרחיים” כולם בהתגברות על האפליה, הקיפוח ותחושת הזרות שחוו הם והוריהם.

ב. המשך האפליה: קטלוגה של מוסיקת הפופ הים-תיכוני כמזרחית, מקל על אלו שרוצים לראות במזרחיות הוויה שטחית, ריקנית וצעקנית. העובדה שמילות מרבית שירי הפופ הים-תיכוני הם נגישים מסחרית ואין בהן עומק, כמו גם העובדה שזמרי הפופ הים-תיכוני מצטיירים לרוב כשטחיים ולא רציניים, כרודפי כסף ותענוגות, מסייעת למי שרוצה להמשיך להפעיל ביחס למזרחים סטריאוטיפים שליליים. תכנית הטלוויזיה “חי בלה-לה-לנד” שבה הצטיירו חלק מהמשתתפים כבורים וכעילגים, פרשת הסתבכותה בפלילים של מרגלית צנעני, והקלות שבה מבקרים קוטלים את יצירות הזמרים המזרחיים, מלבים תחושות אלו.

ג. אלמנט שיווקי: כשישנו קהל הממתין למוסיקה מזרחית, קל יותר למכור לו מוסיקה מזרחית. כשקהל זה מגיב להאשמות כלפי המוסיקה המזרחית כאילו הן האשמות כלפי עצמו, הוא מגונן על היוצרים והמבצעים, גם אם הסתבכו בפלילים וגם אם יצירותיהם דלות. קהל כזה ממתין לשיר המזרחי הבא ולו משום שהוא “מזרחי”. נאור אורמיה, עידן עמדי, עומר אדם, ג’ולייטה ואחרים אינם עוד זמרי פופ צעירים – הם זמרים מזרחיים, והם פונים לקהל שממתין לקול החדש שמייצג אותו ואת הגדרות הזהות שלו.

ד. מסורת ושורשיות: במדינת ישראל הסוערת והמשוסעת, אפשר לזהות את החיפוש המתמיד אחרי השורשיות, שמפעילה את החזרה אל ארץ המוצא, אל הדורות הקודמים והמסורת. לכן דווקא עתה כשבישראל הולכת ונאבדת האפשרות להכיר במוצאו של אדם, בגלל מרחק הזמן והדורות ובשל החינוך והערכים המשותפים, עולה הדרישה לשורשיות, שורשיות ומסורתיות שאותה מחפשים גם בחזרה אל המוצא, אל הדורות הקודמים והמסורת. רבים זקוקים למקום שבו מתאפשרת מידה של תחושת ביטחון ושורשים, שאפשר למצוא במוסיקה. כך טקסטים פסאודו-דתיים כמו “מי שמאמין” של אייל גולן, שמרניים כמו “מקודשת” של שרית חדד, שיריו של מוש בן-ארי המתכתבים עם מוסיקת העולם, וכן יצירותיהם של אלו הנחשבים כסמני האיכות מבין הזמרים המזרחיים כמו נינו ביטון, יאיר דלאל, חיים אוליאל, מורין נהדר ואחרים, המיצגים את חקר השורשיות העמוק של תרבות המזרח, מאפשרים לקהל לתת מענה לצורך הנוכחי בשורשיות ובהישענות על המוכר והוותיק.

ה. כי צריך הגדרה: נרצה להודות בכך או לא, עדיין למוזיקה המזרחית לגווניה הבדלים מהפופ העולמי ומהרוק העולמי, לכן יש להבחינה מהם. למרות הקשר ביניהם, שלום חנוך ואייל גולן עושים מוזיקה שונה, ויש להכיר בכך. ולו מסיבה זו, לקרוא למוזיקה המזרחית בשם “מזרחית” לגיטימי. פשוט כי צריך הגדרה והגדרה זו אכן יכולה להקיף את כל המתקרא “מוזיקה מזרחית”. העובדה שיצירות שנשמעות מזרחיות לעיתים אינן כלולות תחת מושג “המוזיקה המזרחית” לא מוכיח את מופרכותה של ההגדרה, שהרי היא עניין של זהות וקהילה.

קל לקחת צד; לטעון שהגדרת המזרחיות היא צינית, שהיא תוצר של אפליה עתיקה, או סמן של שורשיות. אפשר ועדיף לחקור לעומק את ההגדרות הללו ואת מקורותיהן. האתגר האמיתי הוא להבין את מורכבות הצורך בתיוג “מוסיקה מזרחית”, ואת הרגשות שתיוג זה מעורר. אלו השאלות המרכזיות שהגיליון מבקש לדון בהן.

נכתב בשיתוף עם שלומי בן-עטר

פורסם בכתב העת “הכיוון מזרח” גיליון 25ף חורף תשע”ד, 2013 – למוזיקה מזרחית ולא רק

Advertisements
Standard