היסטוריה, מאמרים עיתון 77, ספרות ושירה

שירה יכולה – ההבטחה שבגרילה תרבות

בנובמבר 2007 התקיים אירוע הקראת השירה הראשון של קבוצת ‘גרילה תרבות’. מלצריות בית הקפה “קופי טו גו”, שעמד בכניסה לאוניברסיטת תל-אביב החלו במאבק נגד הנהלת בית הקפה שכלל התאגדות מלצריות בית הקפה דרך ‘כוח לעובדים’ ודרישה לקבלת תנאי העסקה הוגנים. הנהלת בית הקפה סירבה לתנאים והעובדות פתחו בשביתה – שגררה ניסיונות פיטורים של חלק מהעובדות. המהלך – שהיה שביתת המלצרים הראשונה בישראל, הסתיים בהצלחה ובקבלת מרבית דרישות המלצריות.

קשה לחשוב על הרבה מקומות סטריאוטיפיים יותר לקיום אירוע שירה מאשר בית קפה באוניברסיטת תל אביב, אך אותו אירוע בסוף שנת 2007 היה פתיחה לשישה-עשר אירועי הקראת שירה שהאחרון בהם התרחש במרץ 2011 בשדרות ומטרתו הייתה הבעת תמיכה במאבק העובדים הסוציאליים ותנאי העסקתם. בשנים אלו התקיימו אירועי גרילה תרבות שכללו הפגנה כהתנגדות לגירוש ילדי העובדים הזרים, התנגדות לפינוי כפר אל-עראקיב, נגד גדר ההפרדה באבו-דיס, תמיכה בעובדי מפעל אקרשטין בירוחם, מחאה נגד ההתיישבות היהודית בשייח’-ג’ראח והפגנה מול בנק ישראל בקריאה להעלאת שכר המינימום. במהלך מחאת קיץ 2011 פעלה קבוצת גרילה תרבות בכמה אירועים במהלך מחאת אוהלים. ובשנות פעילותה הוציאה לאור כמה אסופות שירה  – שהאחרונה בהן היא “שירת האוהלים” בעקבות מחאת קיץ 2011.

אירועי המחאה של גרילה תרבות היו מיוחסים בעיקר אל הצד השמאלי של המפה הפוליטית. ממחאה פוליטית נגד גדר ההפרדה והמשך באבקי עובדים ותנאים סוציאליים. גם כשמשוררים שהזדהו כאנשי ימין השתתפו באירועים היו אלו האירועים “החברתיים” שארגנו חברי הקבוצה. אבל טעות תהיה להתייחס אל ‘גרילה תרבות’ רק כאל עוד גורם פוליטי שמאלי או קבוצת משוררי שמאל. ‘גרילה תרבות’ הייתה ניסיון לשינוי עומק בחברה הישראלית – בעולם השירה אך גם בעולם הפוליטי. במובן זה, גם פעולות הקבוצה שהיו מתונות או במסגרת הקונצנזוס הרחב  היו חלק מתפיסת עולם רדיקלית למדי. מתי שמואלוף, מיוזמי הקבוצה, אמר בראיון לתכנית ‘שירת מחאה שהנחיתי יחד עם שלומי בן-עטר באוגוסט 2010: “אנחנו מביאים את השירים כהתנגדות למציאות שקורת בשטח. אנחנו מוציאים את השירה מהמקומות השבעים והבטוחים שלה בין משכנות שאננים לבית ביאליק ובודקים מה קורה לשירה כשהיא הופכת לאירוע של סולידריות עם מאבקים חברתיים.”

אירועי גרילה תרבות ספורים בלבד תוכננו להתקיים לאחר מחאת קיץ 2011, אך אפילו התכניות היו ספורות, התקיימו אירועים בודדים בלבד, מעטים הגיעו אליהם ונעדר מהם הברק, ההד התקשורתי והעניין שקדם למחאה. כמה אירועים שתוכננו אף בוטלו. כך שלמעשה לאחר קיץ 2011 ‘גרילה תרבות’ במתכונת בו הוקמה חדלה להתקיים. לכן, למרות שהקבוצה לא פורקה רשמית, ולכאורה עדין קיימת, למעשה אפשר לדבר עליה בזמן עבר.

למעשה הפכה גרילה תרבות להוצאת ספרים שהוציאה לאור את ספרה של עדי קיסר “שחור על גבי שחור”. אך אי אפשר ליצור קשר חד-חד ערכי בין הקבוצה להוצאה. הן משום שלא כל חברי הקבוצה המקורית (והגמישה למדי) קשורים להוצאה, והן משום שחברי הקבוצה המקורית של גרילה תרבות הקימו עוד הוצאות ספרים מאז למשל ‘מעין’ או ‘רעב’.

‘גרילה תרבות’ התנהלה אחרת מגורמים אחרים בעולם השירה. ללא יד מכוונת ברורה, ללא עורך שיבחר מה ייכנס לאירועים ומה לא ייכנס. חלק ממשתתפי האירועים הו ידועים מראש, אך לא נבחרו – אלא הצהירו כי יבואו. חלק מהמשתתפים הצטרפו, לעיתים בצורה ספונטנית לגמרי, במהלכם – והקראת השירים הייתה לרוב בלתי מסודרת. ההקראה כללה, באחד האירועים למשל, חיצרור בוובוזלות מול משרדי בנק ישראל. גם ארגון האירועים ניתן לכל מי שבחר לארגן אירועים – ובתוך קבוצה בעלת גבולות גמישים למדי היו שלל מארגנים שארגנו שלל אירועים.

התנהלות זו של גרילה תרבות גררה לא מעט בקורות – טענו נגד חברי הקבוצה שהם מעודדים שירה רדודה, שהם בורחים משירה מעמיקה ושהשירה אצלם היא רק כלי לקידום מדיניות. נכון שלא מעט מהשירים שהוקראו באירועי גרילה תרבות הם שירים רדודים למדי, אבל כלל לא ברור שמדובר בשירים רדודים יותר מבאירועי שירה אחרים שהתקיימו באותו הזמן (וגם לפני ואחרי אותה התקופה) – למעשה בחינת משתתפי אותם אירועים מעלה פנורמה רחבה למדי של משוררים שעדין פעילים וכמה מהם מהבולטים שבמשוררי ההווה. כולל כמה זוכי פרסים נחשבים או שלל כיבודי שירה אחרים. בנוסף, וחשוב יותר, באסופות השירה שיצאו תחת גרילה תרבות אפשר לראות לא מעט שירים נאים ואף מרשימים.

בין אסופות גרילה תרבות אפשר למנות את אסופה “גרילה תרבות” שיצאה בשנת 2010 במקביל לאחד מגיליונות כתב העת “דקה”, את אסופת השירים “לצאת!” שיצאה ממש בימיו הראשונים של מבצע “עמוד ענן”, את אסופת “שירה מפרקת חומה” שיצאה במקביל לגיליון 6 של כתב העת “מעין” ואת “שירת האוהלים” – אסופת שירה שיצאה במקביל למחאת האוהלים בקיץ 2011 בכריכה רכה תוך כדי המחאה, ובכריכה קשה מעט אחריה ובתוספת כמה שירים נוספים.

מה הייתה השפעתה הציבורית של ‘גרילה תרבות’? כלומר, האם פעילות הקבוצה הביאה לשינוי פוליטי או חברתי? כמה מחברי הקבוצה טענו כי פעילות הקבוצה הביאה לשינויים כמו למשל העובדה כי אחרי הפגנה לטובת מלצריות ‘קופי טו גו’ התקבלו מרבית דרישות המלצריות, וכי אחרי ההפגנה מול מפעל אקרשטיין בירוחם פוטר מנהל המפעל.

עם זאת, בהחלט ייתכן כי מה שמתייחסים אליו כאל “השפעה” הוא תואם מקרי בין אירועים שהתקיימו בזמן סמוך, וכן גם אם הפגנות ‘גרילה תרבות’ סייעו להעלות נושאים למודעות תקשורתית – הרי שלא היו מקרים בהם הקבוצה היא שיזמה מאבק ציבורי. בנוסף, מידת החשיפה התקשורתית והציבורית שלה זכתה פעילות ‘גרילה תרבות’ הייתה מוגבלת למדי במובן שגם פעילים חברתיים ופוליטיים לא תמיד הכירו (או מכירים) את הקבוצה ופעילותה.

אך האמת שלשאול כיצד השפיעה פעילות ‘גרילה תרבות’ באירוע מסוים יהיה לשאול את השאלה הלא נכונה. ‘גרילה תרבות’ לא היתה מפלגה או תנועה פוליטית המכוונת אל שינוי מוגדר, אלא הייתה קבוצה שמטרתה לקדם שינוי כולל בחברה הישראלית. ממש כפי שביקשו אנשי מחאת קיץ 2011. מובן זה אפשר לראות בקבוצת גרילה תרבות אחד הגורמים שהכינו את השטח לקראת אותה מחאה משמעותית. משמעותית אך גם נדונה לכישלון – ולו בשל העובדה שצפיות השינוי החברתי היו כל כך עמוקות שבלתי אפשרי היה להגשימן במלואן.

בעולם השירה לגרילה תרבות היתה השפעה ברורה יותר. אחרי שנים בהן שירה פוליטית קבלה מעט מאד מקום, ושירה חברתית עוד פחות, פעילות ‘גרילה תרבות’ קידמה את האופן בו נתפשת השירה הפוליטית והחברתית. הן בבמה שהעניקה הקבוצה במיוחד לשירה זו, הן בכך שעודדה משוררים לכתוב שירים כאלו או להציג את שיריהם הפוליטיים והן באסופות שיצאו לאור והציגו שירים פוליטיים, מחאתיים, חברתיים כך שאפשרו לשירים אלו להיכנס אל “ארון השירה העברי”. קבוצת ‘גרילה תרבות’ בהיותה בעלת גבולות גמישים כללה באירועים שונים את מרבית המשוררים הפעילים היום. כך שאפשר לראות בקבוצה זו, וברעיון שהניע אותה לכל הפחות כבמה חשובה לצמיחתם של לא מעט ממשוררי הדור הזה. אפשר לראות בהשראת קבוצת ‘גרילה תרבות’ לפחות חלק מצמיחתם של משוררים שלא היו חלק מהקבוצה  כך למשל חברי קבוצת ערספואטיקה (שגם קיבלו תמיכה משמעותית לפחות מחלק מאנשי ‘גרילה תרבות’) או קבוצת ‘מאבק המשוררים’ שחבריה הפכו את העיסוק במשוררים ושירה לתביעות מגזריות של “המשוררים”.

מדוע דעכה פעילות ‘גרילה תרבות’ לאחר מחאת קיץ 2011? לטעמי יש לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא כי ‘גרילה תרבות’ הייתה חלק מהגל החברתי בישראל שקם למחאה זו וגם הביא אותה – כייחול חברתי למחאה חברתית, ליציאה לרחובות ובעיקר להעצמה אזרחית רחבה. במובן זה ‘גרילה תרבות’ לא הייתה לבד והתקיימה במקביל אל מחאות חברתיות וגורמים פוליטיים נוספים. מחאת קיץ 2011 הביאה למיצוי של המחאות הללו ביציאתם של מיליון ישראלים לרחובות והקמת המוני אוהלים ברחבי הארץ. בין אם הצליחה המחאה או לא, היא הייתה הפרצות של רגשות, דרישות וצרכים שקשה לשחזר. וכזו שמוצתה לאחר מחאת קיץ 2011. בעיקר, דעיכת השאיפה למחאה שנבעה בין השאר מהאכזבה הגדולה מכך שתוצאות מחאת קיץ 2011 לא היו אותה מהפכת צדק חברתי מעורפל וכוללני, אשר למעשה לא יכולה להתגשם אלא בחלומותיהם של כמה מרקסיסטים או נאיבים.

הסיבה השנייה היא אופייה של הקבוצה ושל חבריה שהחלו כמשוררים צעירים ולא מוכרים שזקוקים לבמה חדשה לשירה ולאחר שנים בודדות רבים מהם הפכו למשוררים בולטים  ובעלי נוכחות בעיתונות, בתקשורת בכלל ובעולם השירה והספרות. הם התבגרו – וקבוצה כ’גרילה תרבות’ יש בה מן המחאה הצעירה שמבוגרים יכולים, לרוב, רק להצטרף אליה ולא להיות יוזמיה.

בסיפור של ‘גרילה תרבות’ יש מן התקווה, ההצלחה והייאוש. התקווה שבהקמת קבוצה שתאתגר את המציאות, ההצלחה שבהקמת דור חדש של משוררים והשפעה על עולם השירה, והייאוש מכישלון המחאה ואפילו מכך שכלל לא ברור אם הייתה לקבוצה זו השפעה ממשית על סדר היום הציבורי בישראל. ייאוש זה מקבל משנת תוקף כשרואים את מי שנחשבים כממשיכי דרכה של קבוצה זו ואת הבחירה של משוררי המחאה, של המשוררים הפוליטיים בעמדה שאינה אלא עמדת שוליים שלא יכולה וכבר לא מתיימרת לשנות מציאות – אלא רק לעמוד כליצן חצר מול עולם שכבר אין למשוררים כל שאיפה להשפיע עליו.

Advertisements
Standard
Uncategorized, היסטוריה, מאמרים עיתון 77, ספרות ושירה

הכיוון מזרח – נושאי הלפיד ופורצי הדרך

הופיע: עיתון  77 – גליון 387 – אדר תשע”ו  פברואר-מרץ 2016 

העיסוק בשירה המזרחית הוא הבון-טון החדש של השירה העברית. בין תומכים נלהבים ומתנגדים יצריים, כדאי לזכור את הדרך שעשתה שירה מזרחית בעשרות השנים האחרונות. החל מזמן בו בודדים היו המשוררים שהזדהו כמזרחים, ועד היום כשהמשוררים המזרחים הצעירים הם המוכרים יותר לציבור הישראלי.

ארבעה ספרים פורסמו עד כה על שירה מזרחית בשנים האחרונות: כאב השורשים הכפולים של רחלי אברהם איתן (עקד 2008), מה זה להיות אותנטי של יוחאי אופנהיימר (רסלינג 2012),  אפשרות שלישית לשירה של קציעה עלון (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011), שושנת המרי השחורה, גם הוא של קציעה עלון (מודן הוצאה לאור והוצאת משרד הביטחון 2014). ובנוסף שני כתבי עת בולטים עסקו בשירה זו, או לכל הפחות נתנו לה במה משמעותית – האחד הוא אפיריון, השני הוא הכיוון מזרח.

הכיוון מזרח הוא כתב העת הבולט והמשמעותי יותר מבין השניים – הן מבחינת התקבלותו הציבורית, הן מבחינת התקבלותו בעולם השירה והספרות והן מבחינת רמת ההשקעה בעריכת הגיליונות ואף בעיצובם. ככתב עת שהחל לצאת בשנת אלפיים, הכיוון מזרח היה חלק מהתפרצות כתבי העת החשובים שהחלו לצאת בתחילת-אמצע העשור הקודם (שהבולטים בהם הם מעין, הו! ומטעם). אלו סימנו את ההתפרצות הגדולה שחלה בעולם השירה הישראלי וכללה גם את פעילות גרילה תרבות וצמיחת אופני שירה חדשים ומחודשים, כמו גם חדירת נושאים חברתיים ופוליטיים אל השירה העברית בצורה משמעותית ורחבה יותר מאי פעם.

הכיוון מזרח הוקם על ידי יצחק גורמזאנו גורן בשנת אלפיים, לאחר שיחה עם רוני סומק בה אמר כי יש צורך בבמה לכותבים מזרחים. באותה עת הבמה היחידה שהייתה שמורה לכותבים מזרחים הייתה כתב העת אפיריון, שהקים ארז ביטון בשנת 1982 ואותו ערך יחד עם אשתו רחל. אפיריון היה עשיה מבורכת של ביטון עד לשנת 2013 בה הפסיק לצאת, אך מעולם לא יצא מהנישה הקטנה והביתית. חשוב לציין, לא משום שהיה מדובר בכתב עת “מזרחי” או של יוצר מזרחי, אלא פשוט משום שישנם לא מעט כתבי עת שתפוצתם מועטה, עריכתם מעט רופפת ועיצובם בסיסי. יש לציין כי התקיימו משך השנים כמה כתבי עת ספרותיים שעניינם תרבות, זהות או מסורת מזרחית – אך אף אחד מהם לא האריך ימים או זכה למקום תרבותי כמו אפיריון וודאי שלא כמו הכיוון מזרח. אפשר למנות ביניהם כמה כתבי עת קהילתיים כמו כתב העת ‘אפיקים’ שערך יוסף דחוח-הלוי, הביטאון ‘נהרדעא’ שהוציא מרכז מורשת יהדות בבל, או כתבי העת המוכרים פחות ‘הד המזרח’ ו’מערכה’.

כך שלמעשה הכיוון מזרח יצא לאור במציאות בה לא הייתה בימה לשיח מזרחי ספרותי ער. זאת כשתפיסה של זהות מזרחית כבר הייתה חלק מהשיח הציבורי תודות לפעילות הקשת הדמוקרטית המזרחית וחבריה בהם, בין השאר, יצחק גורמזאנו גורן, סמי שלום שטרית, יצחק ספורטא, הנרייט דהאן-כלב או ויקי שירן – כולם היו שותפים, לפחות בפרסום כתביהם, בכתב העת. עמותת בימת קדם, בה פעל גורמזאנו גורן, הפכה למוציא לאור של כתב העת והשם “הכיוון מזרח” נבחר לא רק כדי להראות את היותו בימה לספרות, שירה ותרבות מזרחית – לתפיסתו של גורמזאנו גורן, מעין סוכן תרבותי של תפיסות הקשת הדמוקרטית המזרחית, אלא גם כתפיסה ישראלית של היות חלק מהמזרח התיכון.

את חמשת הגיליונות הראשונים ערכו יצחק גורמזאנו גורן ודורית מקלף, אתה עבד בתיאטרון של עמותת בימת קדם. לאחר מכן עבר גורמזאנו גורן לתפקיד העורך ההראשי ואת הגיליון השישי ערכה קציעה עלון, אליה הצטרפה דליה מרקוביץ’ לחמשת הגיליונות שלאחר מכן. את גיליונות 12 עד 15 ערכה בת-שחר גורפינקל-גורמזאנו (בתו של יצחק גורמזאנו גורן) יחד עם  מתי שמואלוף. בגיליון 14 של כתב העת שעסק בזהות היברידית הצטרף לעבודת העריכה עומרי הרצוג, והחל מגיליון 16 עזב מתי שמואלוף ועורכי כתב העת היו בת-שחר גופרינקל-גורמזאנו ועומרי הרצוג. מעת לעת הצטרפו עורכים אורחים אל כתב העת, כגילוי נאות משמח, הייתי ביניהם יחד עם שותפי ליצירה באותה עת, שלומי בן-עטר ויחדיו נרתמנו לעריכת גיליון 25 של כתב העת שעסק במוזיקה מזרחית. עד כה יצאו עשרים ושמונה גיליונות של כתב העת, את האחרון שבהם, על תרבות הלאדינו, ערכה ד”ר סוזי גרוס.

כל אחד מגיליונות הכיוון מזרח נגע בנושא אחד. ניתן היה לראות את ההבדל בין העורכים השונים בבחירה במיקוד בנושאים. למשל תחת שרביט העריכה של שמואלוף ובת שחר גורפינקל גורמזאנו בחרו נושאים מהתרבות הפופולרית כמו כדורגל, או יצירות קומיקס וגם נושאים שהזהות המזרחית היא חלק אינטגרלי בהם כמו גיליון על זהות היברידית בישראל (שיצאה כמעט במקביל לאסופה ‘תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (הוצאת עם עובד, 2007. עריכה: נפתלי שם-טוב, ניר ברעם ומתי שמואלוף) שעסקה בדיוק בנושא זה) או גיליון שהוקדש כולו ליצירתו של ארז ביטון, כניסיון לכבד את המשורר ביטון כמו גם לרענן את נוכחותו בתודעה הציבורית הישראלית. תחת שרביט העריכה של קציעה עלון ודליה מרקוביץ’ נבחר כיוון שכלל עיסוק בפמיניזם המזרחי, כמו למשל בגיליון 11 שנקרא “לקרוא כאישה מזרחית” כמו גם ניסיון להכניס את השיח האומנותי אל תוך השיח המזרחי.

במה חשיבותו של הכיוון מזרח? בכמה היבטים. ראשית, כתב העת שימש במה לשיח ספרותי סביב הזהות המזרחית. כך אפשר ליוצרים שונים לזהות עצמם כיוצרים מזרחים, או לכל הפחות להביע את היבטי זהותם המזרחית גם אם לא הגדירו עצמם כיוצרים מזרחים דווקא. אפשר למנות למשל את המשוררת נוית בראל או המשורר אלי אליהו בין אותם משוררים שאינם השמות הראשונים שעולים על הדעת כשנאמר המושג “שירה מזרחית” אך יכלו לכתוב בדיוק על זהות זו בבימה שאפשר כתב העת.

שנית, קיומה של בימת שיח ספרותי משמעותית, אפשרה את שימורו והעצמתו של שיח הזהות המזרחי כלגיטימי, רצוי אפילו.

מתוך כך, הכיוון מזרח היה נושא לפיד או פורץ דרך שקיומו המתמשך אפשר לרבים לגלות את זהותם המזרחית, לשכלל אותה אך גם לייצר זהות חדשה ובלתי קשורה ישירות אל הכיוון מזרח. כך למשל מתי שמואלוף שהיה מעורב בעריכת כתב העת הוא מהראשונים לזהות את פעילותה של עדי קיסר שהקימה את קבוצת ערספואטיקה.

מצער שדווקא בעת הזו הכיוון מזרח עבר כמה שנות דעיכה בהן כמעט ולא הופק או הופץ, זאת בשל קריסתה של עמותת ‘בימת קדם’ ששימשה כמו”ל כתב העת. עם זאת, מסתמן כי בעתיד הקרוב יחזור כתב העת לצאת לאור, בעיקר בשל התעקשות מייסדו – יצחק גורמזאנו גורן שממשיך לשמש כעורכו הראשי של כתב העת שעבר לפעול באמצעות עמותת “אחותי – למען נשים בישראל” בניהולה של שולה קשת.

הכיוון מזרח היה כתב עת שהייתה דרישה ליציאתו לאור – בעיקר בקרב הקהילה של קוראי כתב העת והכותבים בו. קהילת האינטלקטואלים שעסקו בנושא הזהות המזרחית. קהילה זו הייתה בדיוק הקבוצה שבמפגשים, שיחות, מאמרים, סיפורים קצרים ושירים (שרבים מהם התפרסמו בכתב העת או באו בו לידי ביטוי) ניסחה את הזהות המזרחית החדשה.

כחלק מניסוח זהות זו נכללו היבטי זהות והיבטי פעילות שהגיעו מפעילות הקשת הדמוקרטית המזרחית, דרך הקהילה האינטלקטואלית שסביב הכיוון מזרח ואל המשוררים המזרחים הצעירים. בהם הפמיניזם המזרחי, מאבק ילדי תימן החטופים, מאבק הקרקעות המשמעותי שהביא לבג”צ הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית וגם, ומעניין ביותר, נטיית המשוררים הללו אל הכיוון הפוליטי השמאלי החל מנטייה אל השמאל המתון (כמו אצל רוני סומק או ארז ביטון) ועד לשמאל רדיקלי למדי ואל תפיסות של שותפות זהות בין המזרחים לערבים והזהות היהודית-ערבית. נטייה זו של המשוררים המזרחים מעניינת בעיקר לאור האמונה העממית (שקיבלה לא מעט אשרורים בשלל סקרים לפני ואחרי מערכות בחירות כלליות) על נטייה ימינה של הציבור המזרחי בישראל, נטייה שאותה ניסה להסביר סמי שלום שטרית: “המזרחי חייב להפגין שנאה פומבית לערבי ולמזרח (נגד עצמו בעצם), ולהחצין סממנים יהודיים ומערביים (מגן דוד על הצוואר והבהרת השיער למשל) כדי לזכות בישראליות שוויונית. זו מעין הוכחת נאמנות לאומית מתמדת שהאשכנזי פטור ממנה.” (סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 1948־2003 (תל אביב: עם עובד, תשס”ד 2004).

בין אם שטרית צודק או טועה  בהסבר לנטייה ימינה, העובדה שהמשוררים המזרחים – הצעירים יותר ופחות, הם בעיקר אנשי שמאל נובעת לא מעט מההשפעה האדירה של אינטלקטואלים מזרחים על השירה המזרחית, אינטלקטואלים שעמדותיהם עמדות שמאל שגובשו והוגדרו דרך שלל ארגונים במהלך השנים – כשהעיקרי בהם הוא הקשת המזרחית הדמוקרטית, ומשם חלחלה אל כותבים אלו דרך המקום שהיה הבמה העיקרית, כמעט היחידה, לספרות ושירה מזרחית משך שנים ארוכות – כתב העת הכיוון מזרח.

Standard
היסטוריה, ספרות ושירה

בוא דודי – סיפור על שיר, קיבוץ, כינוס המחולות הראשון ואישה חשובה מאד

פורסם: הזמן הירוק 05.02.15

בוא דודי

מילים: אילזה פלס (גוטמן)

לחן: יצחק דרור (פוגל)

בּוֹא דּוֹדִי, אַלּוּפִי, הַגֹּרְנָּה

שָׁם שִׂמְחָה, שָׁם צָהֳלָה.

בּוֹאִי יָפָתִי, בִּמְחוֹלוֹת נֵצֵאָה

הֶחָתָן וְהַכַּלָּה.

תְּנוּ צִלְּכֶם הָרֵי אֶפְרַיִם,

רֹנּוּ זֶמֶר לַדּוֹדִים!

וְאַתֶּם כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם,

שִׁירוּ, רֹנּוּ לַקּוֹצְרִים!

בשנת 1939 קם קיבוץ דליה כאחד הקיבוצים האחרונים שהוקמו בשיטת “חומה ומגדל”. הקיבוץ הוקם על ידי עולים מרומניה וגרמניה, ביניהם סבי וסבתי – שמעון ואילזה פלס – שעלו לישראל שנתיים לפני כן, לאחר תקופת הכשרה והדרכה מטעם תנועת “השומר הצעיר” בגרמניה. אילזה הייתה הגננת והמורה של הקבוצה הראשונה בקיבוץ – קבוצת “זמיר” ושל קבוצות נוספות.

בשנת 1944, לכבוד שנתו החמישית של הקיבוץ, ובסימן חג השבועות, יזמה אילזה את כינוס המחולות הראשון בקיבוץ. הסיבה לעריכת הכינוס, שלמעשה החל כחגיגת שבועות גדולה ומרשימה במיוחד, לא הייתה רק חמש שנים להקמת הקיבוץ. כיישובים רבים אז, סבלו חברי הקיבוץ ממצב כלכלי קשה. בנוסף, ידיעות שהגיעו מאירופה על ממדיה האמתיים והנוראיים של שואת העם היהודי נגעו ברבים מחברי הקיבוץ שבני משפחותיהם נותרו באירופה. כך שמצב הרוח הכללי בקיבוץ היה ירוד במיוחד. לפיכך, נדרש אירוע מיוחד לרומם את המורל הכללי.

אילזה למדה באותו הזמן בסמינר הקיבוצים ומורתה לריקוד הייתה גורית קדמן , בין שתיהן נוצרו קשרי ידידות, בין השאר מכיוון ששתיהן היו ילידות גרמניה. אילזה הזמינה את גורית קדמן לביקור בקיבוץ דליה, כדי לראות כי המקום מתאים לעריכת כינוס מחולות. כשראתה גורית את הפרגולה בקיבוץ – שהייתה למעשה חאן ערבי לשעבר עם במה טבעית ומשטח משופע לקהל, ממנה נשקף נוף המרשים, נרתמה ליוזמת הכינוס.

לכבוד הכינוס הוחלט לערוך מסכת ברוח חג השבועות ומגילת רות. כחלק מהמסכת כתבה אילזה את השיר “בוא דודי” המבטא את הקשר בין רות לבועז. חבר הקיבוץ יצחק פוגל (לימים יצחק דרור, שכונה “טוטו”) כתב את הלחן לשיר. גורית קדמן, יחד עם גרטרוד קראוס (שהייתה מורה מוערכת לבלט עוד בגרמניה והורתה בלט לרבים, ביניהם למשל יפה ירקוני) הפכו את השיר לריקוד-עם שאותו הורו למשתתפי כינוס המחולות. גורית קדמן הייתה אחראית על נושא המחולות באגודת “הפועל” וכך הורתה את הריקוד ברחבי הארץ, למדריכי ריקודי עם, והריקוד והשיר הופצו.

כינוס המחולות הזה היה הראשון מבין שישה, שהאחרון שבהם התקיים בשנת 1968, ולאחר מכן הפך לפסטיבל המחולות בכרמיאל. כינוס המחולות השני בדליה אמור היה להתקיים בקיץ 1946, אך נדחה בשל השבת השחורה. כך שכינוס המחולות השני נערך בשנת 1947 ואליו הגיעו כעשרים אלף מבקרים וחמשת אלפים רקדנים, ששכנו באוהלים בשטחים שסביב הקיבוץ, ביניהם שני נציגי האו”ם ששהו בארץ. אלו היו נציגים של   UNSCOP (United Nations Special Committee on Palestine) שהציעו את תכנית החלוקה לארץ. בין השאר ראו נציגי האו”ם הופעה של להקות ערביות בריקוד דבקה והתרשמו מהקשר היהודי-ערבי בארץ.

טרם הכינוס השני התעוררה מחאה מצד גורמים דתיים שמחו על עריכת הכינוס בשבת, כמו גם על הריקודים שכונו “ריקודי ערום ותועבה”. באחד הימים הגיע אל מזכירות הקיבוץ מכתב בחתימתם של דוד בן-גוריון ויצחק גרינבוים (לימים שר הפנים הראשון) בו הביעו צער על הפגיעה בחוגים הדתיים. אך גם לאחר משלוח מכתב זה, לא שונה מועד הכינוס.

דני אפרת מספר בספרו “אדמה קשה אנשים קשים” כיצד בשנת 1946 כרמלה ספקטור מכפר יהושע למדה את הריקוד “בוא דודי” בקורס מדריכי ריקודי עם שנערך בעין-חרוד לאחר חג הפסח באותה השנה, בו הורתה רבקה שטורמן. כששבה כרמלה לכפר-יהושע הוטל עליה לארגן את טקס השבועות בכפר. ההפתעה של אותו אירוע הייתה ריקוד הזוגות של בני כיתה י’, בני השש-עשרה. ריקוד זוגות לפי השיר “בוא דודי”.

ריקוד הזוגות הרשים את בני הכפר לטובה, אך יש המספרים כי היו שראו בו פריצות שעלולה להחליש את ההתמודדות עם אתגרי החיים, שלושה מהרוקדים נפלו בקרבות מלחמת השחרור בדרך לירושלים ונקברו בבית הקברות בקרית ענבים, ואומרים שהיה מהמקטרגים מי שהלך לשם לבקש את סליחת הנופלים.

אילזה פלס, סבתי, לאחר שסיימה את לימודיה שימשה שנים רבות כמורה, מחנכת ופעילה במחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי. בגיל חמישים התחילה לרכז קורסים למטפלות בסמינר “אורנים” בטבעון, והמשיכה בכך עד גיל שבעים וחמש. בשנים אלו עשתה שתי הפסקות בהן שימשה שתי קדנציות כמזכירת קיבוץ דליה. במקביל כתבה אילזה פזמונים למסיבות בקיבוץ, וסיפורים קצרים שכמה מהם התפרסמו בחוברות “משמר לילדים”.

אילזה נפטרה בשנת 2003, בגיל 90 ונקברה בבית העלמין בקיבוץ דליה ליד שמעון בעלה. לאילזה ושמעון שלושה ילדים, ואני גאה להיות אחד משמונת נכדיהם.

Standard