Uncategorized

משוררים קטנים

שירה מצוינת נכתבת בישראל ובעברית. כך היה גם בשנה החולפת בה פורסמו שירים מצוינים, יצאו לאור ספרי שירה משובחים (כמה ספרים טובים מאד, עולה על כולם ספרו של אלעזר גרנות “שקיעה רכה”) וכמובן שזה אומר שיש לנו כמה משוררות ומשוררים מעולים. כך שלקרוא שירה עברית משמח, ולכתוב עליה גם. אבל לכתוב על עולם השירה העברית מביך למדי.

לכאורה שנת 2013 הייתה שנה מצוינת גם לעולם לשירה. עוד ועוד הופעות של משוררים באמצעי התקשורת (גם אם מרביתם אירועים שאין ביניהם ובין איכות השירה דבר. כך במקרה דניאל עוז והפייסבוק, נועם פרתום והשירה המינית ולמעשה, אפילו חבורת ערספואטיקה), הבחירה במשוררים כמי שיופיעו על שטרות הכסף החדשים של ישראל וגם לא מעט כתבות, מאמרים וספרים הדנים בשירה ובמשוררים. כל אלו יחד עם הופעתם של כמה ספרי שירה מצוינים בשנה החולפת.

אבל האמת היא שצבר האירועים הזה רק מראה את המעמד שהיה פעם למשוררים ואת זה שהמשוררים הצליחו בעמל רב לרחב וליצור לעצמם היום. ולא, זה לא רק כי אנשים קוראים פחות שירה.

מחד ארבעה משוררים משמעותיים בעולם השירה ולכלל הציבור אשר יופיעו על שטרות הכסף של ישראל. עד לפני כמה שנים קשה היה לדמיין טקסי יום זיכרון בלי שיוקרא בהם “מגש הכסף” למשל. נכון, כולם אשכנזים מתחום המושב. היה ראוי לפעול אחרת, אבל, לא כדי להתעלם מהדיון העדתי החשוב, באמת מדובר בארבעה משוררים שמעמדם הפואטי והציבורי אדיר. ראו את שטף הכתיבה והפרסומים על אלתרמן בשנים האחרונות (ואפילו בשנה האחרונה). בנוסף, העובדה שמדינת ישראל בחרה משוררים בלבד לשטרות הכסף – אפילו במקום סופר זוכה נובל, היא נקודת זכות למדינה ולשירה.

אך מאידך, משוררת שלאחר שהקריאה כמה שירים מלאים תכנים מיניים לפני תלמידי תיכון, ובמקום להגן על שיריה (שכתבה וקראה בעצמה, ללא אקדח מכוון לרקתה) יצאה אל עיתון ידיעות כדי לומר שהיא בכלל לא התכוונה, אלא שמורה (גבר, כמובן) הוא שאמר לה לעשות זאת. כך הפכה עצמה לקורבן בפרשה על שמה.

כך גם קבוצת “ערספואטיקה” שאין כל תואם בין הרלוונטיות המועטה וחוסר החדשנות של השירים הנכתבים על ידי חבריה ובין הפמפום הבלתי פוסק של שיריו של רועי חסן מעל דפי עיתון הארץ. נראה, למרבה הצער, שעורכי “תרבות וספרות” מצאו לעצמם גלדיאטור מזרחי חדש שבמזל כותב שירה. כך הם יכולים להשתמש בפרובוקציות מפרי עטו כדי לייצר דיון עדתי בישראל של היום. דיון שהוא ברמת תכנית ריאליטי, אבל “השירה” שבו מקנה לו נופך של אמירה תרבותית, אומנותית.

כל זה קורה כשהרבה מהמשוררים הם כותבים פוליטיים, חלקם טובים למדי. חלקם החלו לכתוב שירה בעלת מאפיינים פוליטיים, חברתיים, עדתיים רק בשנים האחרונות – כאופנה שפרצה עקב המחאה החברתית של קיץ 2011 וכמובן, הבימה שנתנה לשירה כזו קבוצת גרילה תרבות כמו גם כמה כתבי עת. אבל, בעיקר, מדובר בשירה הרלוונטית יותר, החשובה יותר ולמעשה המתבקשת ביותר בישראל (ואולי בכל מקום). אבל זה לא מספיק.

עם מי מתעמתים משוררים היום? למעשה כמעט עם אף אחד. המאבק הפוליטי הגדול של קבוצת משוררים בתקופה האחרונה הוא מגזרי במובהק – תשלום למשוררים בבית ביאליק. זה מאבק מוצדק, טוב שישלמו מאשר שלא ישלמו, ועדיין לא כך בונים שירה טובה ולא כך בונים תרבות משמעותית. כך בוודאי שלא בונים מעמד משמעותי לשירה ולמשוררים.

גם אלו המפרסמים שירה פוליטית לרוב נמנעים מעימותים. חלקם פונים אל הרגש הבסיסי שלנו אל מול סבל אנושי, כך למשל הבחירה הקלה בילדי העובדים הזרים או ילדי מבקשי המקלט מאפריקה כמושאי שירים רבים. אחרים כותבים שירה פוליטית בדיוק בבמות בהן יסכימו אתם. זו לא חוכמה לכתוב בגנות הכיבוש ב’מטעם’ (כשהיה קיים), באתר הגדה השמאלית ואפילו לא מעל דפי ‘הארץ’.

אין לי חיבה גדולה ליצירות קבוצת “ערספואטיקה” אבל הם לפחות מצליחים לעצבן את הרבים. זה חשוב. אם כי, גם הם נמנעים מלהעביר בקורת כלשהי על כותבים מזרחים אחרים ובקורתם מופנית אך ורק אל הכותבים הרחוקים מהם – מבחינת קבוצת ההתייחסות, כנראה כי קשה יותר להתעמת עם חברי קבוצת ההתייחסות של עצמך. אך לא ברור מה הרלוונטיות של קבוצה כ”ערספואטיקה” שנים אחרי ארז ביטון, ויקי שירן ועד למתי שמואלוף ואלמוג בהר. עימות ברמה הפואטית היה מבהיר זאת. היה ראוי לנהוג אחרת ויש להעריך, למשל, את המשורר יוסף עוזר שבספר שיריו “עמק יזרעאל ירושלים” מרשה לעצמו להיות בקורתי כלפי שירה מזרחית, כלפי האמונה הדתית וכלפי ההתיישבות העובדת וירושלים כאחד. אך יש מאלו דוגמאות ספורות בתוך החנפנות והקטנות שהשתלטו על עולם השירה הישראלי.

אפילו משוררים שניתנה להם הבימה לבקר שלא דרך השירה נמנעים מאמירות ביקורתיות מדי. למשל המשורר הפוליטי מאד מתי שמואלוף, שכשעוד היה בארץ, היה אחראי לכמה שירים ולכמה פעילויות מעניינות של גרילה תרבות, במאמרים ב’ישראל היום’ היה רך בהרבה ונינוח בהרבה מאשר בשיריו הפוליטיים.

שמואלוף, הפעיל, בעל האמירה, הוא הדוגמה הטובה והחיובית. זאת לעומת הריאקציונריות העבשה של משוררי החריזה המחודשת שלעיתים קרובות קוראים קריאות נגד כלפי כל אמירה פוליטית או שירה פוליטית. כמובן שחזרתם אל מקצב שיריהם של אלתרמן, שלונסקי, אצ”ג או ביאליק נדמה בעיניהם לאמירה פואטית בלבד. זה מוזר מאד כי מדובר בכמה מהמשוררים היותר פוליטיים שכתבו בעברית.

בצדק כורכים את מעמד השירה במעמד המשוררים. אך מאבק שכל תכליתו עוד תקציב (בוודאי אם הנמען הוא מפעל הפיס. כשמשוררים כמהים לקבל פרס או תקציב ממפעל הימורים זה לא תורם במאומה למעמדם, יוקרתם או יושרתם) הוא מאבק מגזרי וקבצני על כסף שילך לכיסם של מעטים, ויורכב מסכומים קטנים מאד.

המאבק האמתי העומד בפני המשוררים הוא על דמותם, על דמות השירה. משוררים לא רוצים להתעמת. לא עם חבריהם המשוררים, לא עם נתח הציבור שאליו הם רואים עצמם שייכים. כדאי ללמוד מכמה מכותבי הפרוזה, שם, רק מבין הצעירים יותר ניתן למנות את ניר ברעם, אסף ענברי או סייד קשוע. כולם מרשים לעצמם להתעמת עם הקהילה שאליה הם שייכים – ענברי עם הקיבוצניקים, קשוע עם ערביי ישראל וברעם עם השמאל הישראלי.

ייתכן שהחשש מאבדן קוראים, או מאבדן במות לפרסם את שירתם, מביא את מרבית משוררי ישראל להימנע מלומר אמירות שיעמתו אותם עם קהל המשוררים, עם קהל קוראי השירה או עם הקבוצה הפוליטית אליה הם רואים עצמם משתייכים. זה הגיוני. לא נעים לבקר חברים, ידידים ומכרים. אך זו עוד דוגמא להשתלטות הברנז’איות, החנפנות ולכן הקטנות על עולם השירה.

כל עוד לא ירשו לעצמם די משוררים להתעמת בעימותים אלו, נמשיך לראות את הדיונים המשמימים על “מעמד השירה היום” במקום להתגאות (או, לא פחות טוב, להתעצבן) כשאנו רואים משורר שהפך לדמות ציבורית משמעותית.

Advertisements
Standard

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s