Uncategorized

על טור ארליך

טור השירה השבועי המוכר, המשפיע והחשוב ביותר שפורסם בישראל הוא כמובן “הטור השביעי” של נתן אלתרמן שפרסם בעיתון ‘דבר’, מינואר 1943 ועד לשנת 1967 אז נפל הטור חלל נוסף לפרשת ‘עסק הביש’ ואלתרמן שתמך בעמדת דוד בן-גוריון בפרשה הסתכסך עם מערכת העיתון ופרש. לטור השביעי קדם ‘רגעים’, טור שפרסם אלתרמן בעיתון ‘הארץ’ משנת 1934 ועד  1943 וכלל בעיקר סדרות או מקבצים של רשימות ספרותיות שפורסמו תוך כדי עבודתו של אלתרמן כעורך לילה. טוריו זכו להצלחה אדירה ויצאו כאסופות שירים עוד בימי חייו של אלתרמן, אלו חודשו לפני כמה שנים ויצאו שוב לאור לטובת הקורא העברי.

כשלושים שנים לאחר שתם פרסום מדורו של אלתרמן בעיתון ‘דבר’, בסתיו 1998 החל צור ארליך לפרסם את מדורו השירי בעיתון מקור ראשון, מדור שפורסם משך עד ינואר 2015. בתקופה של קרוב לשבע-עשרה שנה, פרסם 770 טורים. עם הפסקת פרסום הטור במקור ראשון החל ארליך לפרסם את טורו השירי באתר ‘מידה’, אך שהמעבר היה מהיר וללא הפסקה, אפשר להתייחס אל טוריו של ארליך כפרויקט שירי אחד, שנמשך כמעט עשרים שנים.

ארליך שואב השראה מטורו של אלתרמן ב’דבר’. זאת ניתן לראות לא רק בעובדה שמדובר בטור שירי שבועי העוסק בסוגיות אקטואליות, מאירועים חדשותיים חולפים ועד לאירועים דרמטיים בחיי האומה, המדינה והעם, אלא גם בכך שמדובר בשירה שקולה מחורזת המזכירה את שירת אלתרמן בטוריו. ארליך גם כתב לא מעט על אלתרמן, החל במאמרים והמשך בציטוטים רבים בפרופיל הפייסבוק. אך הבדל משמעותי יש בתוכן שבחר ארליך לעומת זה שבחר אלתרמן. בעוד שאלתרמן ניסה לשוות לעצמו מעמד של ‘הצופה לבית ישראל’ וטוריו התאפיינו בתוכן לאומי במובן הקונצנזואלי – השמח בשמחת האומה והמדינה, אך גם מוכן לבקרה לעתים (מוכר בעיקר השיר “על זאת!”, אך לאלתרמן היו שלל שירים ביקורתיים בטוריו השבועיים)–הרי שאצל ארליך אף כי ישנם לא מעט שירים שניתן לראותם כמכוונים, או מתאימים לקונצנזוס הישראלי הרחב – כך בשלל שירים כמו בשירי אבל על מות נרצחים בפיגועי טרור, או שירי שמחה ליום העצמאות  בנתח ניכר מיצירתו בחר צד, ויותר מכך, מחנה בתוך הלאומיות הישראלית: מחנה הימין הישראלי. ואף בתוכו בחר ארליך לייצג בטורו השירי קבוצה מובחנת.

דוגמה להשפעת אלתרמן על ארליך ולבחירתו בעמדות הימין אפשר לראות למשל בשיר ‘אמא, יצאנו מלבנון’ (‘מקור ראשון’, 26 במאי 2000, המתכתב על השיר ‘האם השלישית’ של אלתרמן ומציג את ארגון ארבע אימהות, כחוששות מהיציאה מלבנון .

ארליך נוגע בשלל נושאים על סדר היום הישראלי. כך למשל השיר (5 במארס ל2015 ) שעסק בנאום ראש הממשלה נתניהו מול הקונגרס האמריקאי יומיים לפני כן, זאת בהקשר הבחירות לכנסת העשרים שהתקיימו ב-17 באותו חודש: “אַתָּה עוֹשֶׂה הִיסְטוֹרְיָה/ כִּי חֲסֵרִים נִסִּים/ וּמִתְקַבֵּל בִּקְטוֹרֶת/ בְּווֹשִׁינְגְטוֹן דִּי-סִי,// קוֹטֵף סְטֶנְדִּינְג-אוֹבַצְיוֹת…/ אַךְ אַל תִּשְׁכַּח, בָּחוּר:/ בָּאָרֶץ, לְעֻמַּת זֹאת,/ הָעֵסֶק כְּבָר מָכוּר. // הַכּוֹחַ אֵצֶל נוֹנִי. / הַכֶּסֶף בַּמּוֹנִית. / אַתָּה נִכְסָף אֶל יוֹנִי – / וּבַמָּסָךְ יוֹנִית.// תַּגִּיד מָה שֶׁתַּגִּיד שָׁם,/ תַּזְהִיר מֵהַפְּצָצָה – / הַנְּסִיכָה תַּגְלִיץ’ אֶת/ כָּל מָה שֶׁהִיא רוֹצָה.”

בשיר זה ארליך מביע תרעומת על יחס התקשורת הישראלית כלפי נתניהו – בדגש על ‘ידיעות אחרונות’ (“הַכּוֹחַ אֵצֶל נוֹנִי” המרמז אל נוני מוזס המו”ל או ערוץ שתיים (“וּבַמָּסָךְ יוֹנִית” המרמז ליונית לוי, מגישת חדשות הערוץ). השיר מציג עמדה מוכרת מצד הימין הישראלי – תחושת קיפוח מול התקשורת, ודמות נתניהו בהקשר זה, לאור הבחירות הכלליות הקרבות, מעידה על בחירתו לייצג את הימין הישראלי ולהשתמש במידת הזדהות גדולה בסוג השיח ובטיעונים הנפוצים בקרבו.

דוגמה מובהקת יותר נמצא למשל בשיר שפרסם ב’מקור ראשון’ בתאריך 31.10.2001. ובבלוג שלו תחת הכותרת: “גם ארבעה בנובמבר וגם י”ב בחשוון: לרגל יו”ט אחרון דחג המסית השנתי” ובו הוא מבקר בצורה ארסית ועוקצנית את אופן ההנצחה של יצחק רבין: “עוֹשִׁים שְׁנֵי יְמֵי הוּלֶדֶת / לֶחָבֵר שֶׁלִי מֵהַגָּן. / גַּם אַרְבָּעָה בְּנוֹבֶמְבֶּר / וְגַם י”ב בְּחֶשְׁוָן. // קוֹלְעִים לְרֹאשׁוֹ זֵרִים / וְעוֹטְפִים לוֹ יָפֶה מַתָּנָה / וְזוֹכְרִים כִּסֵא לְהָרִים / שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. // שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה / הַזֵּר עַל ראשׁוֹ צוֹמֵחַ / וְשׁוֹלְחִים לַעֲמֹד בַּפִּנָּה / אֶת מִי שֶׁאֵינֶנּוּ שָׂמֵחַ.”

ביקורת על רבין עלתה ברבים משיריו של ארליך, מובן שתמיד בדיעבד. גם הדהוד לתיאוריות הקונספירציה סביב רצח רבין עלתה בשיר ‘בדלתיים סגורות’: “כָּךְ יָעִיד בָּכִיר, שְׁמוֹ כ’, / אִישׁ עָדִין וּמְמֻשְׁקָף. // הוּא יֹאמַר, כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט, / אַךְ וְרַק אֶת הָאֱמֶת; / יְזַמֵּר לְפִי הַטֶּמְפּוֹ / וּסְלִיחָה אִם יְגַמְגֵּם פֹּה. // “זֶה הִתְחִיל בַּנְקוּדָה / בָּהּ נִתְּנָה לָנוּ פְּקוּדָה / לַעֲזֹר בְּהַתְמָדָה / לְשִׁלְטוֹן הָעֲבוֹ—-קָדוֹ, / לְהָבִיא מֵידָע אָמִין / וְלִדְפֹּק אֶת הַיָּמ—-הַתִּיכוֹן. // לְחוֹפוֹ, מִתֵּל אָבִיב, / אָז הִפְעַלְנוּ אֶת רָ—-פִיק חַלַבִּי, // וְזָלַלְנוּ אָז לָזַנְיָה / וְשָׁתִינוּ שָׁם שַׁמְפּ—-ינְיוֹן./ מְמֻשְׁמָע כְּמוֹ חַיָּל / הוּא הֵקִים לִי אֶת אֶ—-אֶ-שָׁכַחְתִּי. // בְּלִי לִדְאֹג, בְּלִי לְהַסֵּס, / הוּא הֵפִיץ כְּרָזַת אֶסְ- —-תֵּר הַמַּלְכָּה. // הוּא קִבֵּל הַרְבֵּה דִּירוֹת, / הִתְחַתֵּן עִם בֲּחוּ—-מוֹצַרט, / וְנָהַג גַּם לְהוֹרוֹת / שֶׁבְּרַבִּין יֵש לִי—-רוֹטְוַיְלֶר. // אֵין מֻשָּׂג לִי יְרַקְרַק / לָמָּה צָעֲקוּ סְרָ—-פִים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ // וּלְאָן זֶה הַצַּלָּם/ רוֹנִי קַמְפְּלֶר נֶעֱ—-לַץ לָלֶכֶת. // אַךְ מֵאָז וְעַד עַתָּה / לֵאָה רַבִּין מְסִי—-כַּת זָהָב”.

מעטים משיריו של ארליך מציבים אותו בעמדה כל כך רחוקה מהקונצנזוס הישראלי ובתוך סגמנט צר של מחנה הימין כמו השיר הזה, המנסה בעזרת חריזה משועשעת לכאורה להראות כי רצח רבין היה תכנון פוליטי לשמר את השמאל בשלטון, אך גם כי אסור לומר זאת וכי הטוענים לכך מושתקים.

לעומת שאר שיריו של ארליך בנושא מורשת רבין, שחלקם כוללים אף העלבות ילדותיות כלפי בני משפחתו של רבין או מנציחי זכרו, שיר  חכם למדי, שמצליח לבקר בצורה אירונית, אפילו משעשעת את מפעל ההנצחה. בביקורת שלוטשה בצורה נאה ומצליחה גם היום להיות רלוונטית, זורמת לקריאה והעובדה שביקורת מסוג זה מציקה לי, מעידה על האפקטיביות שלה.

בעשרים במאי 1999 פרסם ארליך את השיר בעל השם הסמלי ‘נזכור’ ובו השווה את רצח רבין (שבגרסתו הרשמית המשיך לפקפק) לביקורת כלפי נתניהו במהלך שנות שלטונו: “רַבִּין נִרְצַח בִּשְׁלֹשָׁה כַּדּוּרִים/ (לְפִי הַגִּרְסָה הָרִשְׁמִית);/ אֶת בִּיבִּי רָצְחוּ בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים:/ גַּם אֹפִי אֶפְשָׁר לְהָמִית./ אֶת בִּיבִּי הָרְגוּ שְׁלֹשָׁה עִתּוֹנִים / וְרָשׁוּת שִׁדּוּר לְאוּמִית.” לפחות בתום השיר כתב ארליך כי “וּבָרָק – הוּא יֻחְלַף בִּדְרָכִים טְהוֹרוֹת.”

בקורת על מחנה הימין כמעט שאין אצל ארליך, אף כי איננה נעדרת. למשל, בשיר ‘מעשה בעגלונים’ (27 בנובמבר 1998 ב’מקור ראשון’), שבו נמתחת ביקורת על כך שנתניהו כראש ממשלה, במקום לבטל את הסכמי אוסלו ממשיך במשא ומתן מול הפלסטינים ואף חתם אתם על הסכם: “היֹה היָה בְּארץ רחוקה/ עגלון: יצחק, או להלן הַבּוֹס,/ שבחוכמה, או / בְּטִפשות, תָּקַע/ אֶת עֶגְלָתו בתוך שלולית של בוֹץ.// עגלון אחר, שמוֹ בנימין, נִשלח/ כדי לדחוף את השקוּעה החוּצָה./ נִכְנַס הוא עד מותניו לבוץ הלח/ ואף כפוֹת ידיו התלכלכו קצת.// אֵהוּד, עגלון שלישי, בִּצחוק הִרְעִים: / נוּ, בנימין, תגיד תודָה לַבּוֹס,/ כי מהמַעֲשִׂים שלךָ / רואים / שגם אתה חושב שֶטוֹב בַּבּוֹץ.// ועגלונים טובים מצד ימין / היו עתה גם הם בַּמְּלינים:/ כיצד אתה בָּרֶפֶשׁ, בנימין, / בִּמְקוֹם לִדהֹר בֵּינות לעננים?// שְׂמֵחִים-לְאֵיד חוֹבְרים אל/ התובעים/ ובנימין לְבַד עומד בבוץ לו./ בעצם לא: כולנו כאן טובעים/ עמוק בתוך הבוץ הזה של אוסלו.”

למרות אהדה למשוררים ולהוגים מודרניסטים, לרוב מעדיף ארליך את הפרטיקולרי על פני האוניברסלי או הכללי. אך במקרה של השיר ‘כזוהר הרקיע’ (‘מקור ראשון’, 29.10.10) לועג ארליך ליחס אל צוערי צה”ל שסירבו לשמוע זמירת נשים: ” אֲבָל בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וְגִבּוֹרִים / שֶׁל מַשְׁלִיכֵי נַפְשָׁם בִּימֵי מִבְחָן וָמֶרֶד / עוֹמְדִים מֵעַל כֻּלָּם אוֹתָם הַצּוֹעֲרִים / אֲשֶׁר סֵרְבוּ פְּקֻדָּה לִשְׁמֹעַ קוֹל זַמֶּרֶת!” ארליך סוקר כמה מקרים  של קידוש השם, מגיע אל הצוערים ולועג ליחס המגזרי האוהד שזכו בו. בכך העדיף בערכים אוניברסליים של שוויון אנושי וגם מגדרי ומתח ביקורת על המחנה שאליו הוא משתייך. זאת תוך ציטוטים נבחרים מתוך תפילת “אל מלא רחמים” הנאמרת על מי שנפטר, וביתר דיוק – נוסח התפילה המקובל לגבי חללי צה”ל – כך מגחיך עוד יותר את ההתעקשות של אותם צוערים שסירבו לשמוע שירת נשים, והציגו זאת כמעשה אמונה ואומץ.

בחירתו לבקר בעיקר את השמאל הישראלי או חלקים ממנו, או האופן שבו הוא נתפס. כך לגבי תפיסות פרוגרסיביות כמו רב-תרבותיות, פמיניזם או תפיסת קיפוח בחברה הישראלית; זאת בעוד פגיעה, לתפיסתו, בראש ממשלה ימני היא קיפוח המצדיק הגנה על ראש הממשלה, או סימון מוצרי ההתנחלויות המשווה מיידית לשואה (אופן השוואה שאותו גינה כשמופנה כלפי התנהלות ממשלות ישראל) בשיר ‘מסומן’ שפורסם בעיתון ‘מקור ראשון’13.8.2004 הנפתח כך: “אֵירוֹפָּה, בַּת שַׁמֶּנֶת, / שָׁנִים כְּבָר מְסַמֶּנֶת. / סִמּוּן, כָּכָה אוֹמְרִים, עוֹשֶׂה לָהּ טוֹב. / גַּם צוֹעֲנִים גַּם כּוּשִׁים / הִיא כְּבָר סִמְּנָה בְּטוּשִׁים, / וְלַיְּהוּדִים יֵשׁ מַרְקֶר לָהּ צָהֹב.”

בחירתו של ארליך לעסוק באופן ניכר בזיכרון השואה – בין אם במה שנעשה  לגביו בישראל ובין  ביטוייו  ביחס העולם כלפי ישראל היא חריגה ביחס למשוררים אחרים בני הדור – באשר השואה וזיכרון השואה כמעט לא מטופלים בשירה העברית בעשורים האחרונים, ובעיקר כמעט לא מטופלת בקרב  דור המשוררים הצעירים יותר ופחות, הפעילים משנות התשעים של המאה העשרים.

גם כשארליך מנסה להציג תפיסת עולם לאומית, כוללת, ביקורתו כמעט תמיד מופנית אל אג’נדות המזוהות עם השמאל הישראלי או העולמי. כך למשל השיר שפרסם באתר ‘מידה’ בתאריך  ב-14 באפריל 2016 היוצא נגד הרב-תרבותיות המפרקת את החברה הישראלית ופוגעת בתפיסת הלאומיות ובאחדות: “אַשְׁרֵי רוּחוֹת הַזְּמַן וְזֶרֶם הַתַּרְבּוּת./ תּוֹדָה, חִנּוּךְ-חָדָשׁ. תּוֹדָה, חָבֵר./ עֵינֵינוּ נִפְקָחוֹת מִתּוֹךְ הַשִּׁעְבּוּד/ אֶל יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּרֶוֶרְס./ תּוֹדָה, שׁוֹטְרֵי הַשִּׂיחַ,/ יוֹצְרֵי הַתּוֹדָעָה./ הִצְלַחְתֶּם לְהַצְלִיחַ, / הָעָם מַרְגִּישׁ זְוָעָה.”

בשיר סוקר ארליך כמה סיפורי חיים ישראליים שאפשר לקוראם כסיפורים משמחים, אך לדבריו “שוטרי השיח, יוצרי התודעה” גורמים לאימוץ הנרטיבים של המקופחים דווקא. כך מי שגדל בעיר דרומית נאה, ותופס עצמו עתה כמי שקופח בעיירת פיתוח, או  אישה חובבת תכשיטים ויחסים זוגיים עם גבר ומבינה כי ” הַכֹּל נִכּוּס, נִצּוּל וְיַחֲסֵי מָרוּת”. השיר מסתיים כך: “הֶאָח, כֻּלָּנוּ כָּאן חַיִּים בַּזֶּבֶל / כִּי אֵין לָנוּ כְּבָר תּוֹדָעָה כּוֹזֶבֶת. / אֵין עֹנֶג כִּי הוּא אֹנֶס, / חַיִּים צְנוּעִים הֵם עֹנִי, / עֵדָה אַחַת הִיא כֶּתֶם, / עֵדָה שְׁנִיָּה הִקֵאתֶם. / שָׁחוֹר לָנוּ בַּלֵּב וְהַבָּרוּךְ אָרוּר – / אַשְׁרֵיכֶם פְּרוֹגְרֶסִיבִים, זֶהוּתָנֵי שִׁחְרוּר.”

בשירי הטור השבועי עושה ארליך שימוש בשלל מטבעות לשון, אך בעיקר בשפה מדוברת בשילוב עם משחקי לשון על סלנג ישראלי ומילים זרות שונות, לרוב באנגלית (שממנה הוא מתרגם לא מעט), באלו הוא גם משלב דימויים ספרותיים או מקראיים וזאת בשירה מחורזת שמזכירה כאמור במשקלה את שירת אלתרמן, אך לעיתים היא מושפעת גם מסוגת הספוקן וורד. נראה כי הפרסום השבועי מוביל לכך שהטורים, אף שהם בדרך כלל חכמים ומלוטשים, לעיתים קרובות נוטים לחזרתיות או לשבלוניות – בנושאי השירים, בבחירה במשקל או בעומק השפה. זו כנראה תופעה כמעט בלתי נמנעת בכתיבת שירה תכופה כל כך.

בחירתו של ארליך ליצור טור שרבים-רבים מהשירים בו מבטאים עמדות של ימין שמרני, מתנחלי וביקורתיות חריפה כלפי כל מה שנדמה כמתנגד או מאיים על מחנהו מעניינת מכמה טעמים.

ראשית, מרבית השירה הפוליטית הנכתבת בישראל נכתבת בידי משוררים המזדהים עם עמדות השמאל הישראלי. אפילו משוררים הנמנעים משיוך פוליטי או משייכים עצמם לצד הימני של המפה הפוליטית, שירתם הפוליטית לרוב מתמצית בשירים “חברתיים” או סימפתיים כלפי “האחר”. לפיכך הבחירה בעמדות הליבה של הימין בשירה עברית היום, היא בחירה חריגה. אגב, עמדות המרכז הפוליטי נדירות עוד יותר בשירה של העשורים האחרונים, אך זה נושא למאמר אחר.

שנית, העמדות שמביע ארליך הן עמדות הליבה של הימין הקשה בישראל – שמרנות אידיאולוגית, אהדה אדירה למפעל ההתנחלויות וסלידה משמאל חברתי. זאת בנוסף ליציאה להגנת נבחרי הציבור מהימין, וביקורתיות כלפי נציגי וייצוגי השמאל.

ארליך ייחודי בשל נטייתו לא רק לייצג תפיסת עולם שניתן לקרוא לה ימנית, אלא בעיקר להגן על מחנה הימין- ויותר מזאת, חלקיו המתנחליים ובהם הקיצוניים יותר. זה מעניין משום שעמדה זו מציבה את צור ארליך, בדומה לשאר המשוררים הפוליטיים הפעילים בשנים האחרונות – רחוק מהקונצנזוס הישראלי, ביקורתי כלפי ערכים מרכזיים של הרוב הישראלי. כך שירת המחאה, או השירה הפוליטית בישראל מגוונת בנטייה הפוליטית ולעיתים גם בסגנון הכתיבה, אך מציגה קבוצה אידאליסטית שמסרבת להתפשר על עמדות או אמצעים רטוריים ומתרחקת מעמדות הרוב הישראלי הרחב.

פורסם במקור: עיתון 77, גיליון 390, אב-אלול תשע”ו, אוגוסט-ספטמבר 2016.

Advertisements
Standard

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s