Uncategorized

?על איזה תבוסה היא מדברת

במאמר “גם השמאל רוצה תבוסה פלסטינית” שכתבה עינת ווילף (“הארץ”, 18.09) מכונסות כמה תפיסות שגויות כל כך נפוצות, שראוי לבחון ולשלול אותן. אלו עמדות לגבי השמאל הישראלי, אפשרות השלום ובעיקר השאיפה הבלתי ניתנת להגשמה לתבוסת הפלסטינים, וכך לניצחון ישראלי.

המאמר כולו הוא קריאה לשמאל הציוני להתעורר ובמילותיה של ווילף: “להביט במראה ולומר לעצמם: אנחנו לא נחמדים, אנחנו לא נדיבים, אנחנו לא הגונים. אנחנו, לא פחות מהימין, רוצים בתבוסת הפלסטינים.” זאת בכך שיכירו בעובדה שזכות השיבה לא תינתן להם וכי “פלסטין הגדולה” לא תושג. לאחר הכרה זו, על פי ווילף, יוכל השמאל הישראלי להוביל אל הסכם שלום.

ראשית, מה העניין הבלתי נגמר עם מציאת בעיות בשמאל הישראלי? איזה רצון בלתי נגמר למצוא פגמים במחנה שאיננו בשלטון, כדי להטיל עליו שלל האשמות למצבה של ישראל. הפעם, העובדה שטרם השגנו שלום כרוכה בכך ש”השמאל” לא עמד מול המראה ושינן את ההוראות של עינת ווילף.

האמת, אותה אפשר לומר לכל מבקרי השמאל, שגם אם יש מעט צדק בדבריהם, הם בעיקר מנסים להלביש על מחנה רחב ומגוון עמדות צרות שהן עמדותיהם. זו מטיפנות שמוזר שלא מופנית אל הציבור הישראלי כולו, ומוזר עוד יותר שמרבית אותם מבקרים בטוחים שאצלם המפתח לניצחון השמאל. אם רק יקשיבו להם. במקרה הזה, לא רק ניצחון השמאל, אלא גם ניצחון ישראל על הפלסטינים ואז אפילו שלום.

המוזר ביותר הוא שווילף מייחסת כוח כה רב לשמאל הישראלי שאם רק “יעמוד מול מראה” ואז יודה באי נחמדותו או אי הגינותו (למה לעזאזל שנרצה להיות מדינה לא הגונה?) ובכך שהוא שואף לתבוסת הפלסטינים יושג שלום. לא ברור מה הקשר בין ההודאה המוזרה הזו של השמאל, ולא ברור גם על איזו תבוסה מדברת ווילף.

לא היה אף ראש ממשלה או נציג בכיר אחר שהכיר בזכות השיבה, ודאי שלא בהיעלמותה של מדינת ישראל. ראש הממשלה הנוכחי אף דורש הכרה ביהדותה של ישראל – דרישה שהיא וויתור פלסטיני על שתי השאיפות הנ”ל. אך בינתיים ישראל מנצחת. למעשה ישראל היא המפסידה בסכסוך המתמשך הזה כבר שנים.

אפשר לסקור רק את התקופה האחרונה בה דגל פלסטין מתנופף מול בניין האו”ם וישראל עסוקה באופן אובססיבי בדיונים על ערעור מעמדה בעולם. אך בשנים האחרונות, שנות ממשלות הסרבנות של נתניהו, ישראל הקפיאה בנייה ביו”ש יותר מכל תקופה אחרת, מרבית מדינות העולם מכירות במדינה הפלסטינית, חלקן הגדול מקיימות עם הרשות הפלסטינית קשרים דיפלומטיים. זאת יחד עם הצטרפות מעת לעת של הפלסטינים לעוד גוף או אמנה בינלאומית. כל אלו, חיוביים כצעדים הבונים מדינה פלסטינים, הם נגד דעתה של ישראל הרשמית ולפיכך מעידים על  תבוסתה המדינית.

גם העליונות הצבאית הישראלית לא מועילה להשגת “ניצחון”. במבצע צוק איתן נהרגו 72 ישראלים (67 חיילים וחמישה אזרחים) לעומת לפחות 2,125 פלסטינים. כלומר פי שלושים פלסטינים הרוגים מאשר ישראלים. אך עדין ראש הממשלה עשה מאמצים אדירים לשכנע את הציבור הישראלי שלא מדובר בהפסד ישראלי מביש, ובצדק רב נכשל בכך.

אנחנו לא יכולים לנצח כי כדי שהחזק ינצח לא מספיק לשמר את סדר הקיים. כך החלשים מנצחים אותנו. כמה שלא נהרוג, כמה שלא נפציץ, כמה שלא נשמיד תשתיות – מספיק נאום אחד של מנהיג פלסטיני כדי להראות שלא ניצחנו. מספיקה הכרה זעירה באיזו זכות פלסטינית, או גינוי אירופאי למשהו שקורה מעבר לקו הירוק. זה לא שאנחנו מפסידים בצורה ברורה, אין לאויבי ישראל תמונות ניצחון מוצלחות הרבה יותר משלנו. אבל כשאתה כל כך חזק ולא מנצח, אתה מפסיד.

אין לי מושג מתי ואיך יושג השלום, אך גם לעינת ווילף אין. מה שבטוח הוא שהמשך הדיונים על מה השמאל עושה או לא עושה, לא יקדמו דבר. יתר על כן, ניצחון ישראלי, ובעיקר תבוסה פלסטינית – הם בלתי מושגים. דווקא העוצמה הישראלית והתמשכות הכיבוש הופכים את הניצחון הישראלי לבלתי אפשרי.

Advertisements
Standard

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s